לפני 10 שנים. יום ראשון, 24 בינואר 2016 בשעה 15:19
מניחה שלינקין כבר היו פה די הרבה, ובטח צדקני המוזיקה מצקצקים שדי ונמאס ושהם סתם.
מה לעשות, השירים שלהם בנויים כמו שאני אוהבת וצריכה, הם יודעים את העבודה ונתקעים לי יופי בראש.
פרקוסט+50 טיפות אופטלגין+כרית חימום+שופינג באליאקספרס קצת עוזרים לי לשכוח כמה כואב לי. קצת.
שונאת את הימים האלו, יותר מאלו שבאו לפניהם. מחכה שיגמר כבר (ר"ע כותרת) ואוכל להתחיל לבנות שיגרה כלשהי שלא בנוייה על מרווחים בין סם כזה לאחר.
הכי מפנטזת על לשכב לישון על הצד, או ממש ממש באקסטרים של הפנטזיה - על הבטן.
בינתיים אני מבלה המון מול המסך ודי מציתי את הVOD של YES.
אשמח להמלצות על סרטים טובים (מד"ב ומתח הם הפייבוריטים - אבל כל סרט טוב באמת יתקבל בברכה) וסדרות ששווה לראות ברצף (יש לי קודי שנתקע כל הזמןומתלונן שאין לו מקורות להזרמה. אם מישהו מבין את הסיבה ללמה זה קורה ואיך אפשר לשכנע אותו לעבוד אשמח להסברים).
מישהו שאל אותי אתמול אם אני ביקורתית בגלל שהייתי בשוק שהוא צופה במרתון של השופטת ג'ודי. אני ביקורתית? תענו ברצינות, או בצחוק, או אל :)
שבוע שלם במיטה, עם ביקורים אצל רופאים כבילוי המרכזי. מומחים מפה ומשם מביעים דעה כשהמבט שלי תקוע למטה, ולא מבחירה.
אתמול ישנתי לילה רצוף והכאבים העירו אותי רק בשבע ורבע.
אני חיה מכדור לכדור, מסוממת ונפוחה ולא מרגישה את האצבעות שלי.
מה שמוכיח שתמיד יכול להיות גרוע יותר. וגם יותר מזה.
נמאס לי לשכב. נמאס לי להאנח/לבכות/לצרוח מכאבים. נמאס לי למרר על מר גורלי. נמאס לי להרהר ולנסות להחליט אם זה שהאצבעות כואבות יותר זה שיפור או התדרדרות במצב.
נמאס לי. איפה משחזרים הגדרות יצרן?
לפני 10 שנים. יום חמישי, 14 בינואר 2016 בשעה 7:05
האיש עם העיניים בשני צבעים מת. הוא לא גילה לעולם שזה מגיע ודפק יציאה דרמטית.
מודה שהערצתי אותו בגיל צעיר, אחרי שגיליתי אותו בסרט "המבוך". לא גולת הכותרת של היצירה שלו, יאמרו צדקנים מוזיקליים.
אבל פעם, טרום עידן האינטרנט והיוטיוב, ככשיא הקדמה היה MTV, היה קשה מאוד להרחיב אופקים מוזיקליים לילדה שגדלה בבית דומם ובלי מעגל חברים עם טעם מוזיקלי חופף. כל שהיה הוא לחטט בערימות הקלטות/תקליטים בחנות ליד התחנה המרכזית (בדרום הרחוק, לא זו של תל אביב, מיינד יו) ולדלות משהו שהכריכה נראית מעניינת, או שם ששמעת אצל קוטנר.
אז בואי ואני הכרנו בסרט, והעמקנו הכרותנו עם זיגי סטארדאסט שעד היום עושה לי צמרמורות קשות. בעיקר השיר שבחרתי בשבילכם היום. הוא היה מהראשונים שלי. הפסנתר היה מקור החיבור הראשון. לא יודעת למה. עד היום רוק עם פסנתר מדליק לי את כל הנוריות במוח.
אף אחד לא קילקל לי את בואי. לא כמו שהרסו לי את יל יאנג, דילן, שירים מסויימים של פינק פלויד והוורוו.
הייתי מאוהבת קשות בעיניים שלו. בדואליות הזו, שהוא חי איתה בשלום ובנחת. הוא היה מי שהוא רצה להיות. הוא המציא את עצמו כל פעם מחדש.
יושבת חצי ערומה על הספה וכותבת. מנקה מחשבות. המילים בורחות לי לבואי, אבל בסופו של דבר לא אוותר לעצמי ואכתוב גם את מה שהסתתר בין השורות בשורות ארוכות ארוכות של מילים ללא הגהה וללא עריכה. זו תקופה מוזרה, זו שעוברת עלי עכשיו. לא ממש מבינה מה עובר עלי, אבל אין לי סבלנות. אולי זה כי נשחקתי. אולי כי נפגעתי מספיק ולא בא לי לחשוף את עצמי שוב. אולי כי אין אף אחד שמצליח להוציא ממני את מי שמצליחה להסתתר יפה כל כך מתחת להרבה שכבות של שקרים עצמיים. כן. כנראה זה זה. משקרת לעצמי שאני לא צריכה את זה בגלל הספורט, אבל תכלס הייתי מאוד רוצה להיות שם. רוצה מאוד ולא מסוגלת. נזכרת איך הלב היה פתוח בתחילת הדרך, וכמה הוא נעול וסגור עכשיו. כמה התכווצתי לתוך עצמי. שוב מתחזקת שכבות הגנה מיותרות לחלוטין, רק כי אני כל כך לבד שזה כואב. אני לבד, גם כשאני מוקפת אנשים. לבד. מזמן לא הייתי כל כך לבד. מזמן לא התעמתתי עם זה. לא הסתכלתי לעצמי בפנים במראה והודתי על האמת. אני בורחת. אפילו מעצמי. שעות מטורפות של אימונים. צפייה בלתי נגמרת בטלויזיה. מרתונים של כביסה. בורחת ובורחת ובורחת. כבר לא יודעת ממי וממה. אמרתי לו שהוא לקח את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים והרס אותו, ואני לא מסוגלת לסלוח לו על זה. שאני כועסת וממורמרת. אני לא חושבת שהוא הבין.אני לא חושבת שהוא רוצה להבין. אני חושבת שיותר קל לו ככה, להשאיר אותי לבד. אני חושבת שכל מי שלמד באמת להכיר אותי העדיף ללכת. כנראה שיש בי משהו כל כך דפוק שאף אחד לא באמת רוצה להישאר. אני לא רוצה להישאר לבד ככה, אבל אני לא מאמינה יותר שאפשר יהיה לשנות את זה.
הוא מתנגן ברקע ואני בוכה עם המילים.
אולי באמת אין לי יותר מה להציע. כנראה שלא. אישה משומשת, מיואשת, מצולקת וחבוטה, עם עודפי משקעים וחומות בצורות. סגורה ומסוגרת. אולי לא באמת מיואשת? אולי דווקא הכתיבה של זה מעידה על שבסיב של תקווה שאולי אפשר יהיה לשנות את זה? או להשלים עם זה?
להפסיק להתווכח עם המציאות. תפסיקי להתווכח איתה. זה מה שזה. את לבד. תמיד היית. תמיד תהיי. אפילו את לא רוצה לטפס על החומות שלך.
לפני 11 שנים. יום רביעי, 11 בנובמבר 2015 בשעה 7:50
משהו תקוע לי בכף היד. גוף זר פיצפון, חלקיק של קוץ כנראה. זה יציק לי רק אם אגע בזה, אבל המחשבה שגוף זר תקוע שם, ושזה יכול ללכת ולהחמיר ולהזדהם ולהיות ממש מטרד (ר"ע פראגו, ומי שלא ראה - דחוף לראות!) מציקה לי הרבה יותר.
מרכיבה משקפי ראייה ולא ממש מצליחה לראות משהו בתוך הנקודה האדומה, אבל מרגישה היטב. משהו תקוע שם. נוטלת מחט ומחטטת. מרחיבה את החור והוא מתחיל לדמם. מנקה ומחטטת ומנסה לבחון מבעד לדם מה יוצא משם. חוץ מחלקיקי עור זעירים ודם - כלום. מניחה לזה. אולי זה יצא ולא שמתי לב. נתן למקום להחלים ונראה אם זה יוסיף להציק.
רק אחרי שאני מאוננת וגומרת אני נוטלת את המחשב אל חיקי ומתחילה לכתוב. אנחנו לא ביחסים מיודעמה קרובים לאחרונה, הלפטופ ואני. את רוב הצרכים היומיומיים שלי הטלפון החכם ממלא. ועכשיו, אחרי שהפעלתי אותו ויש לי עוד כמה דקות - מנצלת את הזמן לשחרר את המילים הללו, שמבעבעות בתוכי כבר כמה ימים. הציפצופים של האדומות מציקים. במילא לא יהיה לי זמן לקרוא אותן. אולי אחר כך, מהנייד.
הולכת חזרה הביתה בגשם. אחרי שורה של אימונים, הגוף מותש ורגוע. האדמה ספוגה היטב וכל המים הניתחים מהשמים נאספים לשלוליות ענק. אחת מהן מעלה קצף, והטיפות מחוררות בו חורים. המים הזורמים אל השלולית גורמים לכל העסק להסתובב והמראה מהפנט. עומדת ובוהה בחורים מסתחררים. מחייכת. שואפת אויר נקי לריאות.
במקלחת, הפעם נשארו לי מספיק מים חמים להפיס את שריריי הדואבים. מטילה את מימי ובוחנת את הצבע. צהוב כהה. הזעתי המון ושתיתי לא רע, ברור שלא מספיק, אבל. נזכרת ברומא, כמה חם היה שם. ולח. ושתינו המון, כמויות מטורפות של מים. והזענו המון, כמויות בלתי נתפסות של זיעה. וכל היום לא נדרשתי להטיל את מימיי. כל טיפת נוזל הוזעה החוצה. עושה לעצמי תזכורת מנטלית לשתות הרבה כשאצא החוצה.
החור עדיין מציק, חלף יום מאז החיטוט האחרון. הפעם הצטיידתי בזכוכית המגדלת של הילדים, משקפיים ותאורה מצויינת. עדיין לא רואה כלום. רק מרגישה. משהו תקוע שם, לעזאזל. מוסיפה לחטט, ללחוץ, לדמם ולשלוף החוצה כל דבר - בעיקר עור ודם. ממוללת בין האצבעות לוודא שהגוף הזר הסורר לא מסתתר בינם.
בדרך חזרה הביתה, הליכה מהירה, הברך שוב כואבת. דווקא עכשיו?!? היא התנהגה כל כך יפה באימונים, אפילו הצלחתי לקפוץ ולבצע את כל התרגילים ברמות קושי גבוהות. מורידה קצב ומתפללת לאלוהי הסחוסים שישקם לי את הברך הזו כבר. אני רוצה לרוץ. אני יכולה לרוץ. אם לא הברך, הייתי מתחילה להתאמן לתריאטלון (תריאטלון?) כבר מזמן!
כף היד החלימה. החור עדיין שם. עם נקודה שחורה במרכזו. הוא כבר לא כואב יותר.
ואתה, דום. מסתבר שגם אתה שקרן ופחדן, בדיוק כמו כולם.
לפני 11 שנים. יום שבת, 10 באוקטובר 2015 בשעה 18:17
ארבעה ברצף.
ארבעה אימונים.
ברצף.
שני אימוני כוח, אחד אירובי, אחד לנשמה. ארבע שעות רצופות.
כבר כמה שבועות ככה, פעם בשבוע, ארבעה ברצף.
כבר מעל שנה ככה, כל יום כמעט, מזיעה את נשמתי על רצפת הלינולאום, על האופניים, על המדרכות הארוכות.
זה שינה אותי במובנים שלא האמנתי שיכולים להיות אני. בעיקר חיזק את ההערכה שלי את עצמי. את הידיעה שאני מסוגלת. מה מסוגלת - ש"קטן עלי".
מתאמנים איתי אנשים המבלים בחדר הכושר או בשיעורי אירובי שנים על גבי שנים. כשהם שמעו שעשיתי ארבעה ברצף (כי השרירי היה חייב, אבל ממש חייב, לומר את זה ביום שאחרי, על הבמה, במיקרופון, מול כולם) הם אמרו שאני פסיכית. גם הדום אמר שזה פסיכי. רק לי ולשרירי זה נראה סביר, הגיוני, ואפילו נחמד.
בחיי שזה נפלא.
באמצע השעה השלישית יש משבר מדהים של הגוף. הוא השתמש כבר בכל מטבעות האנרגיה שלו. לא הכנסתי שומדבר חוץ ממים. השעה השלישית מאוד אינטנסיבית. כל ספרינט שואב ממני אנרגיות אדירות. כל טיפוס מכריח את הרגליים שלי לעבוד קשה יותר. אבל הקושי הגדול ביותר הוא זה המנטלי. הוא לומר - את יכולה. אפילו שזה קשה. אפילו שזה מאוד קשה. אפילו שכבר אין אוויר לנשום ונדמה שהרגליים לא נושאות אותך יותר. את יכולה.
יכולה.
ועושה.
ומוציאה מעצמי יותר, הרבה יותר ממה שנדמה היה שאפשר. המהירות בה הרגליים שלי זזות בלתי נתפסת. הדופק מרקיע שחקים. הזיעה ניגרת בכמויות אדירות - אפשר היה להשקות כפר שלם באפריקה :)
והגוף, אפילו שנגמרו לו כל המטבעות, הוא ממשיך. כי המוח אמר לו שהוא יכול.
ניצחון הרוח על החומר.
השעה הרביעית בשביל הנפש. תרגילי גמישות, מתיחות, שיווי משקל. זה לא קל כמו שזה נשמע. לעמוד חמש דקות על רגל אחת, כשכל שאר הגוף משנה תנוחות לכל כיוון אפשרי זה מאמץ כביר. אחת התנוחות נקראת מטוס - ובחיי שאני עפה. גם על עצמי.
בתום השעה מגיע הרגע המתוק ביותר - 15 דקות של מדיטציה מודרכת.
השרירי מכבה את כל האורות והמזגנים (חוץ מזה שקרוב אלי, אם הוא יודע מה טוב לו) ומנחה אותנו להרפיה נפלאה.
"תדמיינו לכם מקום טוב, שבו אתם מרגישים בטוחים. רגועים. מקום שעושה לכם נעים" הוא אומר בקול הרדיופוני המלטף הזה שלו. הוא נותן אופציות למתקשים - חוף ים, יער, שדה פתוח.
אני? אני קשורה. על מיטת "טיפולים" מעור שחור. רגליים מפושקות. ידיים פרושות לצדדים. כל הגוף עטוף בחבלים. גם השיער קשור. הדום עומד לידי עם שוט אכזרי במיוחד והמבט המרוכז הזה שלו.
לפני 11 שנים. יום רביעי, 7 באוקטובר 2015 בשעה 19:22
מדהים.
אוף, כל כך מדהים.
עוד לא הפסקתי לחייך מאתמול. בכלל לא נחתתי, לא יודעת איך לכתוב על זה ככה - כשזה עוד לא נספג ונקלט בכלל.
זו היתה חוויה מיוחדת מאוד עבורי. לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך משוחררת. עזוב משוחררת - מתי נהנתי כל כך הרבה. רק עכשיו אני קולטת כמה שקט היה לי בראש. זה הרי לא ממש אופייני לי. מנסיוני תמיד יש איזשהו קול שמנסה לקלקל, מחפש מה לא בסדר, מה "צריך" וכאלה. הוא לא היה אתמול. אולי בגלל שחטפתי קצת עוד לפני שהיא הגיעה.
אולי לא רק בגלל זה.
איזה כייף לבקר אצלך בבית :) איזה כייף זה לדעת שעכשיו שולחן האוכל והסלון שלך מסומנים בי :)
100 הצלפות רצופות.
אפילו שאמרת לה לספור בהתחלה ניסיתי לספור גם. הצלחתי להגיע לשלוש לפני ששחררתי את זה. אני זוכרת ששמעתי את המספרים שהיא אמרה, פה ושם. 17.....28.....72...100. איפשהו בדרך אמרת לי להפסיק להתנגד. ניסיתי. גם הצלחתי קצת, עד לקראת הסוף. האחרונים היו קשים. כואבים. כשהיא אמרה 100 התבאסתי שנגמר.
רציתי עוד.
הצחיק אותי שאמרת שאני חוטפת טוב. איכשהו תמיד מרגיש לי לא משהו. לא מספיק טוב. שאני לא מספיק חוטפת, שזה קצר מדי או חלש מדי ובכלל לא מספיק מדי. ואז אתה אומר לה שאני מדהימה ובא לי לבכות. אולי אני גם אצליח להפנים את זה פעם. אני לא מאמינה שזה יקרה, לצערי. יותר מדי קשה עם עצמי. תמיד הייתי.
כשקשרת אותי לכיסא, בהתחלה, הייתי עם הגב אליכם. לא ראיתי מה קורה וקצת נלחצתי. לא יודעת איך זה קרה, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. משהו בי השתחרר. איזה מתג קפץ והלחץ כבה. ומשם לאורך כל הלילה המטריף הזה הוא נותר כבוי. הייתי רגועה, שלווה, מעונגת ומתענגת. היה לי נעים לראות אותך איתה. לא היתה טיפה של קינאה או תחרותיות. היה פשוט טוב.
קשה לי לפרק את הלילה הזה לחלקים. הוא היה מושלם, מבחינתי. ככה. שלם.
