מתנגדת לזרימה.
לא זורמת.
לא נזרמת.
לא מזרימה.
אבל זרמים יש לי בשפע.
בעיקר בכף ידי הימנית.
חבל שאין בה אאוטלט עם חיבור USB, לפחות הייתי מצליחה להטעין את הנייד האומלל ומאותגר הסוללה שלי.
הקשוחה דוקרת אותי במרכז החזה. המחט מזדקרת והיא מסובבת אותה שוב ושוב. זה כואב מאוד, היא רק מזכירה לי לנשום. אומרת "יופי" ומשאירה אותי עם המחטים (עוד כמה על כף היד האלקטרונית שלי) והולכת.
עשר דקות אחרי היא חוזרת. "איזה יופי של ריאקציה" אומרת, ומנסה להראות לי מה קורה שם, במרכז החזה. זה קרוב מדי ואני לא יכולה לראות כלום. הקשוחה שואלת אותי אם משהו מכביד עלי.
הדמעות חונקות אותי עוד לפני שהדי השאלה שוכחים בחדרון הקטן שלנו. "תבכי" היא אומרת, מקרבת את הכיסא ומגישה לי חבילת טישיו.
אני בוכה, צוחקת על עצמי תוך כדי.
מכל הדברים הכי מפריע לי המשקל. אפילו עכשיו אני בוכה.
עבדתי כ"כ קשה כדי להוריד אותו, והוא מוצא לו דרך להתגנב אלי חזרה. עכשיו, כשאני מאותגרת ספורטיבית, הוא תוקף אותי באכזריות.
יום לפני מודדת נעליים בחנות (נאלצת לעבור לנעליים שטוחות ורכות, עמוד שדרה מעצבן יש לי). מביטה בדמותי בראי הענק ובא לי למות במקום. מי זו שם? מה קרה לי? מה נהייה?!?
כשהקשוחה שואלת, אני מיבבת. היא מקסימה, שואלת ומייעצת ומבקשת ממני לבצע בדיקות דם שונות ומשונות ולשלוח לה מה שכבר יש ברשותי כדי שהיא אולי תוכל לעזור. זה בכלל לא התפקיד שלה. בכלל לא קרוב, אפילו.
אני לא יודעת לקרוא את הגוף שלי, אני מייבבת.
לא יודעת מתי מספיק לו, מתי הוא צריך עוד.
היא מזכירה לי שאני בשליטה, שאני שולטת עליו ולא הוא עלי. שאני מחליטה, והוא יתאים את עצמו להחלטות שלי.
אחר כך רופא העצמות והיא יעמדו מעל המיטה וידברו כאילו אינני בחדר. היא תספר לו כמה היא אוהבת לראות אותי נכנסת למרפאה, לבחון את מצב רוחי לפי הצבעים על הציפורניים. היא אומרת לו איזו מטופלת למופת אני. לרגע לא ברור לי למה היא מתכוונת. אחר כך כן. ואז הם שוב נוזפים בי על כי אינני נושמת.
לא נושמת. ובכל זאת חיה. לך תבין.
"תבכי" היא אומרת לי כשאני בדרך החוצה. ומחבקת. "תבכי. תני לזה לצאת, להשתחרר"
בערב תניחי קרח על העורף, בשכיבה. רבע שעה.
תעשי את הטיבטים, בבוקר ובערב.
תבכי.
תשלחי לי את תוצאות הבדיקות.
ואני בכלל רציתי
שהיפני ידקור אותי
