פותחת את הבוקר בריצה קצרה, רק שלושה קילומטרים.
כמה הזוי המשפט הזה.
נתחיל בעובדה שאני רצה. אני.
ולא, כבר לא מתייחסת לפער הבלתי ניתן לגישור בין בטטת הכורסה שהייתי ליצור המוזר שאני היום.
אני רצה.
עם עודף המשקל.
עם הברכיים הדפוקות.
רצה.
ועוד על הבוקר.
ביום חופש.
ושאני אתייחס לריצה של 3 ק"מ כקצרה... כ"רק".
מה נהייה ממני?
יצאנו, שולצי ואנוכי, להליכה על חוף הים לפני כמה לילות.
אז הלכנו ודיברנו עד שנגמר החוף ונגענו בסלעים שבקצה.
התחלנו לשוב על עקבותינו. ופתאום אני רצה.
אפילו שחושך וכל רצועת החוף מנוקדת בורות שילדים חמודים חפרו והשאירו כמלכודות.
אפילו שחם ולח כמו בסאונה טורקית.
רצה.
מסתכלת על עצמי במראה.
המצב הרבה יותר טוב מבעבר, אבל אני עדיין לא מרוצה ממה שאני רואה.
אני עושה הרבה ספורט. המון. מכל מני סוגים.
ולא רואים את זה עלי, כי השומנים מסתירים הכל.
וזה מעצבן.
כי יש לי מלא שרירים.
ואני חזקה, יחסית.
עוד לא מצליחה לעשות פוש אפ by the book אבל גם זה יגיע.
והשרירי משתמש בי מדי פעם להדגים תרגילים על הבמה, מול כולם.
ושנינו תוהים איך אנשים מקבלים את זה.
את העובדה שאני לא נערת פוסטר של ספורט.
אם זה נראה מגוחך או מעורר השראה.
כי בכל זאת אני עושה את כל התרגילים פיקס ובדרגות קושי גבוהות.
ולא איכפת לי כבר. כי כייף לי שם על הבמה, לצידו.
עשיתי קעקוע חדש. מתנת יומולדת לעצמי.
הוא ישב לי בראש הרבה זמן.
היה בכל מני נקודות בגוף.
בגדלים ובצבעים שונים.
עכשיו הוא מתקלף ואני מנסה להתרגל אליו, כי הוא ממש מול העיניים כל הזמן.
ותיכף אארוז מלא בגדים ורמקול ונעליים וקרם הגנה ענקי ואקח את עצמי ואת אהובתי ליבשת אחרת ונשתה מלא אוזו (אולי, לא יודעת, לא טעמתי עדיין) ונתפוס מלא שמש וננקה את הראש היטב.
והכי אני שמחה שאני רצה,
כי לרוץ אפשר בכל מקום,
וככה לא יהיה לי מאוד קשה להתנתק מהשרירי ומשיגרת האימונים שלי.
לא מאוד קשה.
רק קצת.
