Apparatus

מתכתבים. יומיים, אולי פחות. מיילים, לא ארוכים ולא קצרים. מצחיק שקצרים כן היו. קצרים בתקשורת. 

תכתובת אינטנסיבית במייל. מהירה. נעימה בסך הכל. הרבה הסכמות הדדיות. מעט רשימות מכולת בדס"מיות.

כמו שצריך.

ואז, בערב, שלחתי את השאלון למועמד לשליטה. 

אסופת שאלות, מדברים בנאליים דרך השקפות עולם ועד לשאלת מפגרות במיוחד כמו "באגס באני או דונלד (דולנד) דאק". יש לו כמה גרסאות, משתנות ומתחלפות. 

היו שהתייחסו ברצינות לכל השאלות וענו בתשומת לב על כולן. היו מי שגיחכו וענו על כולן ברוח השטות בה נכתבו.

הוא אמר שהשאלון מגעיל.

נעלבתי. בבת אחת יצא לי כל הכייף מהמפרשים. מגעיל? למה מגעיל? מפגר' אולי. מטופש. אידיוטי. אבל מגעיל? מעליב.

הוא גם הוסיף "ואת לא חייבת לשלוח תמונה"*

הרגשתי מוזר. אמנם התכתובת לא ממש נכנסה לעומק, והכל היה ברוח טובה וזורם כזה כאילו ככה. אבל נעלבתי. מה זאת אומרת? למה שאעלב מהשטות הזו?

למה ישר זה מתורגם אצלי לתחושת דחייה. למה, כששולץ שאל מה קרה, הדבר הראשון שיצא לי מהפה, בחצי בכי, היה "אף אחד לא רוצה אותי"? למה?

למה אני כל כך מזלזלת בעצמי? בגלל זה כל כך כואב לי כשאחרים מפגינים טיפת זלזול כלפי, או סתם מתעכבים לענות לטקסט ששלחתי? כי הזלזול החיצוני מאשרר את זה הפנימי?

ולמה? אני בחורה (אישה. כן. בגילי אני כבר לא בחורה בכלל, אז מה?) אינטליגנטית בסך הכל. אמרו לי פעם שאני מחוננת (131). איך אני לא מצליחה להבין את זה? ואיך, לעזאזל, אני לא מצליחה להפנים שאני שווה?!?

אני מצליחה לומר את זה אם ממש מתעקשים איתי (כמו ההוא, כחול העיניים).

אני מצליחה לכתוב את זה פה ושם וגם לעמוד מאחורי המילים הללו.

מצליחה לכתוב שאני יפה וסקסית (יאיי).

למה זה לא חודר לבפנים? לבפנוכו?

אולי אם אני אכתוב את זה מספיק פעמים זה יקרה?

אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה אני שווה ???

לא. או שזה לא היה מספיק פעמים? 

כולם ככה, או שזה פאק רק שלי?

*קודם אמרתי לו שאם משעמם לו אני יכולה לשלוח לו את השאלון. אז הא אמר שהוא מעדיף שאעשה משהו בשבילו, שקשור בתמונה חביבה. בסוף הוחלט על גם וגם. הבנתם?

זו לא הפעם הראשונה שאני לוחצת על הכפתור של פתיחת הדלתות בשלט של הרכב והדלת לא נפתחת.

לא, לא נגמרה לי הסוללה. 

לא, עמדתי מספיק קרוב ולא היה מה שיחסום את האות ביני לבין הדלת.

כן, זו הדלת של הבית. לא של הרכב...

בוקר טוב

אמת. אין מה לעשות, היא תמיד יוצאת אל האור.

כמה שכבות של איפור לא יעלימו חטחטי עבר. 

ריטוש בפוטושופ לא יעלים את הסנטר הכפול כשתצא מהדלת.

אני אולי בת זונה, ואולי אני לא ממש נהנת בינתיים, אבל את האמת שלי אני אומרת בקול רם וברור.

זו החבילה. take it or leave it

וגם what you see is what you get

כבר אמרתי שאני שווה את משקלי בזהב? 15 ק"ג פחות, והערך רק עולה. 

מרשה לעצמי לכנס פנטיות, להפיח בהם חיים. מנסה, לפחות. 

אם מצאת פה משהו שמדבר אלייך, זה בוודאי עלייך. מגיע לך.

ואם לא, better luck next time

****

"אני רוצה שתכתבי על היום"  הוא אומר לי כשדלת המקלחת נפתחת.

"רציתי לכתוב עוד לפני שביקשת" אמרתי תוך כדי סידור האביזרים למזוודה האדומה. כבר התחלתי לנסח משפטים בראש בזמן שהוא התקלח. אבל לא את הפתיחה הזו. היא נכתבה רק אחרי שהוא ביקש שאכתוב, אבל לפני שישבתי על הספה בסלון וכתבתי. עכשיו.

"יש חוג היום?" הוא שואל. אין. "בואי לחדר, נעשה לנו חוג"  הוא אומר לי תוך שהוא נוטל את שערי ומושך בו. מוליך אותי דרכו אל החדר.

הדלת ננעלת. הבגדים מוסרים, בלי מילה. המזוודה האדומה מחליקה אל האור ממקומה האפל מתחת למיטה. כשאני יוצאת מהשרותים ממתינים על המיטה זוג אזיקים ושוטים. "תביאי את השוט שלו" הוא מבקש. שלי, אני מתקנת בליבי כשאני מוציאה אותו ממקום המסתור. הוא יכול להכנס למזוודה, יחד עם שאר חבריו למקצוע, אבל בינתיים מרגיש לי לא נכון. זה עדיין לא הבית שלו. הוא עדיין לא אומץ כראוי. 

זה נחמד. שוכבת על המיטה, הידיים אזוקות מאחורי הגב ומחוברות לרגליים בשרשרת ארוכה. היא קרירה כשהיא נוגעת בי, אבל מתחממת כשנוחתת בקו שבין שני פלחי הישבן שלי. זה נעים. אטבים על השד (רק אחד, השני כואב), הלשון, האוזן. זה נהדר, הצלפות על הישבן. חזקות. כואבות. מרגיעות. משחררות. 

לוקח לי זמן, אבל בסוף אני גומרת. איך שהקריאה יוצאת מתוכי, חייתית ומענגת, הוא אומר לי "את כבר יותר יפה". כבר מזמן הסכמנו שאחרי אורגזמה משהו בי מתייפה.

החיוך שלי מתרחב, משכיח את הדמעות שזלגו בימים האחרונים. גם בדקות האחרונות, אבל אלו כבר היו דמעות של אושר. של שחרור. של 'ואוו כמה הייתי צריכה את זה'. הוא מחבק אותי ואני נמסה לתוך החיבוק/ר שלו. בעוד כמה שעות הוא יסע ממני, אליה. וזה בסדר. מה בסדר, זה מצויין. 

"את חמודה כשאת צועקת די, ולא מילת בטחון. זה נורא חמוד".

אני אוהבת אותו. תמיד אוהב. לא משנה כמה כאבי לב עברנו יחד, לא משנה כמה טלטלות. לא משנה כמה אדונים יהיו לי, כמה שפחות הוא יעבור. תמיד תמיד.

בעצמו :)

****קליפ מדהים. יש בו כמה רעיונות לתחפושות, למי שטרם התכונן לחג. הלהקה נהדרת. נראה אותם על הבמה בקיץ! כן, מותר לי להשוויץ :)

חזרתי.

לא, שומדבר לא השתנה. קצת יותר ממורמרת. מאוכזבת. מתוסכלת. 

כרגיל.

בתנודת המטוטלת, עכשיו למטה.

יש חדש, קטן.

מחפשת מישהו שינקה את החלונות. 

לוקחת הפסקה.

הולכת לחשוב, לנוח, לנסות - אם אפשר - לאהוב את עצמי.

נתראה, לא הכי בקרוב :)

כתבתי את זה בנובמבר. לשולט שלא שלט, שלא ממש נפגשתי איתו, שלא יצא ממנו שום דבר חוץ מאגו פגוע והתחלה של יחסים פתוחים. 

יש איזה מנהג אצל הרבה שולטים לבקש מהנשלטת המיועדת בתחילת דרכה לכתוב איך היא מדמיינת את המפגש הראשון. אומרים שלומדים מזה הרבה. חלון או שקרכלשהו אחר לנפש הנשלטת. 

גם ההוא ביקש, אז כתבתי. בתכתובת עם מישהו אחר נזכרתי בדברים ואחרי שהאחר קרא גם הוא חשבתי לעצמי "למה שלא אפרסם בבלוג?". והרי לכם קיצור דרך מפואר למשימת התכתבי לי הראשונה. פשוט מצרפים לינק לפוסט. גאוני.

יום חמישי.09:00. תגיעי בשמלה בלי כלום מתחת. תעמדי מחוץ לדלת ושלחי לי הודעה.

אני בוהה בהודעה הזו כבר חצי שעה. כל הגוף נוזל לי לרצפה, ואלו רק מילים. כל שהיה עד עכשיו הן מילים. מילים חדות, שחדרו מתחת לעור שלי. מילים שכתב אל חלל האוויר. מילים שנכתבו אלי. מילים מילים מילים. אני אישה של מילים ושל פרטים. שמה לב לפרטים הקטנים, לכל מילה שנזרקת. כתובה או מדוברת. כדאי שאפסיק לבהות ואתחיל להתארגן. יום חמישי ממש מעבר לפינה, יש הרבה שערות מיותרות להוריד, ציפורניים לסדר, מסכה למרוח. לעבודה.

בחרתי שמלה ארוכה, כזו שמגיעה עד הקרסוליים. קר, ובכל זאת כולי בוערת. אני עומדת מחוץ לדלת כבר 7 דקות. הקדמתי, כרגיל. הוא אמר 09:00, אז אני ממתינה, בוהה במסך, מחכה שהדקות יחלפו. ונוזלת.

08:59 כותבת "אני מחוץ לדלת" וממתינה שתחלוף הדקה כדי לשלוח. גם השניות הצטרפו לקנוניה והן מסרבות לחלוף. 

לוחצת שלח.

הסירי את השמלה, כנסי פנימה כשאת עם הגב אל החדר. את השמלה הניחי לצידך וסיגרי את הדלת. 

בידיים רועדות אני מכניסה את הנייד לתיק. בלי כלום מתחת. אני בלי כלום מתחת לשמלה. בלי לנשום השמלה מחליקה ממני, הידית חורקת, ואני מסתובבת. הצעד הזה, לאחור, הוא בין הקשים ביותר שצעדתי בחיי. נדרש עוד חצי צעד כדי שאוכל לסגור את הדלת. כשהיא נטרקת, אני מבינה כמה חשוך בפנים.

עומדת עירומה עם הפנים אל הדלת ושום דבר לא קורה. שום צליל. אפילו לא תקתוק מחוגי שעון. לא המהום מזגן. רק הלב שלי המאיים לפרוץ את כלוב הצלעות. ההמתנה הזו מוחצת לי את הריאות. 

שריקה חדה של הצלפה מפלחת את השקט ונוחתת על הישבן שלי. זה לא הכאב שמפוקק לי את הברכיים.

"קומי"

שוב דממה ארוכה. שוב הצלפה שורקת. הפעם הברכיים עומדות מעצמן.

"רדי לרצפה"

אני מתיישבת על הברכיים. הגב אליו. הפנים אל הדלת. הלב ברח כבר מזמן כי אפילו תחתונים לא היו בשביל שירד אליהם.

"על ארבע" 

הייתי רוצה שיהיה לי האומץ לתקן אותו - זו עמידת שש. במקום זה הידיים נשלחות קדימה והישבן עולה לאוויר. חשוף. השדיים מצביעים לרצפה. השיער מכסה את הפנים. שוב שקט ארוך.

הפעם אין שריקה שתסמן את הכאב המתפוצץ. זו כף היד השקטה שלו שמרעישה. זו הגניחה החייתית הבלתי ברורה שחומקת ממני. הספנקים מגיעים בצרור בלתי פוסק. האויר לא מגיע. הדמעות כן.

הוא מפסיק ומלטף. בעדינות. זרמים מציפים אותי ומקלים על הכאב, אך לא על הדמעות. הליטופים עולים אל הגב, אל השכמות, אל הצוואר. האצבעות מתמזגות לתוך התלתלים ואני נגררת אחריו, בזחילה. משאירה אחרי שובל כמו חילזון.

נעצרים. הוא משחרר את השיער ונעמד מולי. האצבע שלו על הסנטר שלי מרימה את הראש למעלה. אני מביטה בו דרך הדמעות, הוא מנגב לי את הפנים בטישו. מסיט את השיער שנדבק. וסוטר. הפעם אפשר לראות את החיוך שמרוח לו על הפנים כשאני מנסה לבלוע את הרוק יחד עם הכבוד שלי.

אפשר גם לראות את היד נשלחת אל החגורה שלו, משחררת את האבזם. פורמת את הכפתורים. המכנסיים מחליקים מטה. גם התחתונים. הוא מחייך. אפשר לראות שהוא מרוצה גם בלי החיוך.

 "תתחילי ללקק" 

אני מחייכת אליו חזרה. ידעתי שזה יגיע עוד לפני שלחצתי על שלח, כשעניתי "לא ממש" לשאלה שלו אם אני רוצה ללקק לו את הביצים. הלשון נשלחת החוצה דרך החיוך ואני מלקקת. בהססנות. רק עם הקצה. היד שלו שוב בתוך התלתלים שלי והפרצוף כולו תחוב בתוך התלתלים שלו. הריח מציף אותי. הלשון מתחילה לעבוד, לטייל, ללקק. כל ליקוק קטן כזה מוציא ממני ליקוק גדול יותר. ויותר. היד שלו משתחררת. אני ממשיכה ללקק וללקק והולכת לאיבוד בתוך המקום הזה. לא יודעת כמה זמן זה נמשך. לא רוצה לדעת. הדמעות לא מפסיקות. הכל נוזל לי מכל הכיוונים. הנזלת מצטרפת ונהייה לי קשה לנשום. הוא מניח יד על הצוואר שלי ומרים אותי על הרגליים. מגיש לי טישו ומתרחק.

אחרי שניקיתי את עצמי וקצת נשמתי שבה המודעות שלי לעובדה שאני עומדת ערומה באמצע חדר שכבר לא מרגיש חשוך כמו בהתחלה. הוא בוחן אותי במבט בלתי קריא.

"זה הכל להיום. תתלבשי"

"חוץ מבעלך אף אחד לא עושה איתך שום פעילות בעלת גוון מיני."

כן. זה נשמע לי הגיוני :)  

"כן"

"ככה"

"אל תפסיק"

"זה טוב"

"מעולה"

כל אלה, על כל ההטיות והדומים להם, נושאים בחובם משמעות אחת. אחת ויחידה.

תמשיך בדיוק ככה. 

אבל   ב ד י ו ק !

לא לשנות תנוחה, לא קצב, לא מהירות, לא עוצמה, לא זוית, לא לדבר. אם אפשר, לא לנשום. 

אל תוסיף ואל תגרע. אנחנו לא משתעממות, אנחנו צריכות להתרכז, ולא כדאי להפריע לנו!

יש?

ליטר 8.8

החיים יפים, 

לא? 

נשיקות וכאלה