גם אותם, בין שלל להקות נהדרות אחרות, תהיה לי הזכות לראות על הבמה בקיץ הקרוב
נכתב לפני חודשיים, בקירוב. ממש לא אופייני למצבי הנוכחי. רק תזכורת.
שיכורה
לא לגמרי. עדיין לא. עוד מעט. כוס היין הגדולה הראשונה תכף נגמרת. בוודאי אמזוג לעצמי עוד אחת מייד כשזה יקרה. שתיים שלוש לגימות. יושבת לבד במרפסת. אני, היין והמוזיקה של פרנז פרדיננד. באוזניות. פול ווליום. הלוואי שלא הייתי לבד. אבל זה מה יש. לבד. כן. הוא לא בא אלי. אני כ"כ כועסת שאני לא מסוגלת לבקש שיבוא. הייתי רוצה. הוא לא. אובייסלי. נשארתי לבד.
מגעיל לי. נורא. מעבר לרע, או לא טוב. מגעיל. מאסתי. ברצינות. מיציתי. די. אולי די באמת? אולי הגיע הזמן להשלים עם זה? טוב לא יהיה לי. לא ליותר מכמה שעות. אולי באמת לא מגיע לי? אחרת איך אפשר להסביר את זה? לא מגיע. לא יגיע. לא אגיע. בכלל. אף פעם. This is as good as it gets. לא?
כוס שנייה. נדיבה הרבה פחות. הראש כבר מסתובב. נחמד להיות במדפסת עם ראש מסתובב. מזל שעשינו הגבהה למעקה. אז מה אם אני בכלל יושבת? אם הייתי קצב? קמה...
איפה הייתי? אז מה אם ביקשתי שסופי השבוע יהיו נקיים מה"אחרים". אז? מי אני בכלל שאבקש? אני אכתיב? אני אחליט? זין. אני אפס. אין מה לקחת אותי בחשבון. אוויר.
"ואם את קשורה?" הוא שואל בצחוק ולופת את הירך שלי. חזק. זה מגע כאילו מקרי בשיחה קלילה מלווה בשני חצאים חצי גמורים. חזק מדי בכדי להיות מקרי. על מה דיברתי? לא מצליחה למצוא את שביל השיחה.
אורות העיר ללא הפסקה מאירים את כיסאות הבר הנערמים, נעלמים, נקשרים לעצמם. זמן ללכת אפילו שנדמה כי רק הגענו. ההליכה שלי בעקבים האלו אמנם יציבה יחסית, אך רק בקושי מצליחה להדביק את צעדיו. אחר כך, יחפים, הוא יקרא לי גמדה ואפילו ירים אותי, לרגע קט, באויר.
לאט לך. אחרת תברחי מוקדם מדי. הוא כותב אלי והשפתיים המרוחות באדום הנצחי נמתחות לחיוך רחב יותר מהקודם.
התיק הכחול שוכב בערימת הבלגן שעל ריצפת החדר שלנו כבר כמה ימים. הרוכסן שלו מעט פתוח, הידית השחורה של הספנקר מציצה החוצה. מזכירה. אני זורקת עליו חולצה, שישתוק.
ערימת הבלגן הולכת וגדלה. כבר קשה להגיע לצד שלי של המיטה. אבל אני לא מספיק עצבנית או מתוסכלת בכדי לסדר. מוסיפה חזייה וגרביים לערימה. רק אחת הרצועות של התיק נראית עכשיו. הוא כבר למד לחכות בשקט.
אמנם אני אלרגית לחתולים (ולכלבים. גם לחתולות ולכלבות...) אבל יש לי מן נטייה שכזו, ליפול על הרגליים. אמרה לי חברה יקרה שהיא מקנאה ביכולת הזו. אל תקנאי, יקירה, זה רק למראית עין. הרגליים כושלות והבטן אומרת את שלה. תשאלי את כל המצות עם שוקולד שנכנסו אליה (ואני בכלל שונאת מצות. ממש). אך החיפוש אחר שותף לסטייה שיעשה טוב לנפשי וגופי תובע את שלו. לא מניח לי להדחיק את הג'יני המפלצתי שהולך ותופס נפח מאכזבה לכישלון לכאב לב חדש.
מחדשת פרופיל. מנקה הודעות. מסדרת מילים. שולחת. מקבלת. כמה מהם נחמדים, נעימים. מושכים. אחד או שניים או שלושה. די, זה כבר נהיה יותר מדי. מחליפים תמונות. מחמאות? לפעמים. אחד מהם אומר שהוא לא חושב שימשך לגוף שלי. הכנות מוערכת, באמת. גם אני אמרתי, יותר מפעם אחת "לא לטעמי". זה לא נעים לי. אני קוראת את המייל במיטה, מסתובבת לצד השני. לא נרדמת.
אחרי עוד צמד מצות עם ערימה גדולה של שוקולד למריחה אני מחליטה לעצור. באמת, כל המחמאות שאחרים מרעיפים ודווקא המילים העדינות שלו חורצות בך נתיבי דמעות חדשים?
מפעילה מכונת כביסה, ועוד אחת אחריה. מסדרת את הדלפק. מסדרת את הסלסלה עם כל הג'אנק שהורדנו מהדלפק בערב החג שממתינה לי על הריצפה ליד המיטה, בחדר. מסדרת את כל הערימות של הבגדים. מתחת לכולן מתגלה התיק הכחול.
כשהחדר מסודר אני מושכת את המזוודה האדומה החוצה. מעבירה אל התיק את הציוד שנטלתי עמי בפעם האחרונה שיצאתי מהבית. בין היתר אני מוצאת בו גרבייונים, חזייה ותחתונים שנתחבו אליו בחופזה. אפליו לא רציתי להתלבש כמו שצריך. רק רציתי הביתה.
אף פעם, מעולם, בכל חיי, לא קמתי והלכתי. לא בנימוס ולא ככה. מעולם. אין לי מושג מה קרה שם פתאום. לא בדיוק. הכל היה נעים וטוב, כואב כמעט כמו שאני אוהבת (ולרגעים בדיוק). פתאום התחילה לנקר בי תחושה מוזרה. היא הלכה וצמחה על אף שניסיתי להשתיק אותה. פתאום קלטתי מה אני עושה. אני משתיקה אותי. ופתאום זה נחת עלי, בבת אחת.
די.
הלכתי. לבשתי את השמלה, בלי כלום, ארזתי מהר הכל ונעלמתי אל תוך הלילה. ממלמלת התנצלות, מבוהלת מהאומץ שנחת עלי בלי להודיע. המומה מהיכולת החדשה. נסעתי הביתה, חצי בוכה חצי ממלמלת לעצמי "לא מאמינה שעשיתי את זה" "זה לא מגיע לו". כשהגעתי לחנייה כבר הייתי גאה בי. הלכתי. גם אם זה לא נעשה בצורה נעימה, שמרתי עלי. דאגתי לי. הלכתי.
בתחתית התיק אני מוצאת גרב אחת שחורה, בודדה. השנייה בוודאי עדיין שוכבת מתחת לשולחן אצלך בסלון.
הוא שאל אותי אם מישהו ניצל פעם את החולשה שלי. את העובדה שאני מרצה, מתיישרת באופן בלתי מודע לציפיות ממני, לא יודעת לעצור כשלא טוב לי.
אמרתי שכן.
יותר מפעם אחת.
לא חושבת שאצליח לספר על כולן. יש כל כך הרבה. זה נורא מבלבל להתבגר ככה. לרצות שמישהו יאהב אותך ולהבין שכל מה שהוא אמר זה כדי שיוכל לגעת בך. בגוף שלך. לא כי את מוצאת חן בעיניו.
מגיל צעיר אני שוחה. הבריכה הקרובה אלינו היתה ב"בית החייל". היה לי מנוי שם בכל קיץ, היות ולא היתה שם בריכה מחוממת. מגיל 13 בערך הייתי הולכת לבד. בכל יום. שוחה. לפעמים חברות היו באות, בעיקר בחופש הגדול כמובן. כמו כל ילדה בגיל הזה נדלקתי על המציל. מקס. חתיך. איך לא? 😄 הוא היה אחרי צבא, ולא ממש שם עלי. כמו שצריך. אבל את זה אני אומרת בראייה של היום. אז קינאתי מאוד בחיילות שהוא היה מדבר ומפלרטט איתן. הוא תמיד היה נחמד אלי, מחייך. מדבר. סופר לי בריכות. אבל אני רציתי אחרת. כשחייל אחד ניסה להתחיל איתי בבריכה ומקס הזהיר אותי פירשתי את זה כקנאה אז החלטתי לנסות לעורר את הקנאה יותר, והמשכתי להענות לחיזורים של החייל. מהר מדי זה הפך לאגרסיבי. הוא, החייל, היה "כולא" אותי בפינה של הבריכה ולא נותן לי לזוז עד שלא אנשק אותו. היה מחמיא לי על השפתיים היפות שלי. על השיער. בואי איתי לחדר. בואי תתקלחי אצלי. תהיה לך פרטיות. בואי נצא בערב. יש לך חזה מדהים - את יודעת. רואים שהוא עוד יהיה גדול. נעים להחזיק אותו. להכניס לפה. את רכה, נעימה. למה את בוכה? תבואי גם מחר. בכיתי כל הלילה. לא באתי מחר. הרגשתי מחוללת. הפסקתי לשחות באותו קיץ. השם שלו עדיין עושה לי רע. מאיר.
הייתי תמיד פעילה חברתית. ביליתי שעות בחוץ, כי הבית היה סיוט. תנועות נוער, חוגי סיור, מגמת תאטרון, שיעורי גיטרה. הכרתי הרבה אנשים. היתה פעם הופעה של משינה באחד המועדונים. נתנו לי למכור כרטיסים, כך שאם אגיע למכסה מסויימת אקבל כרטיס חינם. גם ל"רוק עצמאות" היה לי הסדר כזה. מכרתי מספיק כרטיסים. הגעתי להופעה. היינו שם חבורה שלמה, כל הלילה. היה בחור בשם שי, מאחת הכיתות המקבילות (ט'). הוא נעמד מאחורי באחת ההופעות. שם ידיים על המותניים שלי. היה חושך, והיה לי נעים. חשבתי שמצאתי חן בעיניו. אף פעם לא היה לי חבר או מישהו שאהב אותי. נורא רציתי להרגיש מה זה. איך זה כשמישהו אוהב אותך. בבית לא קיבלתי אהבה, לא רכה או מחבקת. הידיים שלו עלו מהמותניים לכיוון החזה. לתוך החזייה. למטה, על הישבן. אם ההופעה לא היתה נגמרת הוא היה מכניס לי אותן גם לכוס. אבל היא נגמרה, הוא נעלם. לא אמר לי יותר מילה. בחיים. לפני שנה הוא ביקש ממני חברות בפייסבוק. לדעתי הוא לא זוכר מזה כלום. אני נשאתי את העלבון שנים אחר כך.
אלו מקרים קטנים. שוליים. על ה"גדולים" יותר קשה לי נורא לספר. כתבתי על זה פעם. על האונס השני שעברתי. יש לי את הטקסט, הוא היה פעם בפוסט. אולי אעלה אותו מן האוב בהזדמנות.
זה היה השני. הראשון היה בגיל 15, בפסטיבל ערד. אחרי זה היה גבר מבוגר, בן 35, כשהייתי בת 16, אולי קצת פחות. הוא לא חדר אלי, אבל ביצע בי מין אורלי בלי שארצה. לא מצצתי לו, כי לא יכולתי להפסיק לבכות. הוא לא השתמש בכוח כדי לרתק אותי למיטה. הוא לא היה צריך. אף אחד מהם לא נדרש לזה. הספיק העובדה שהם רצו. שהם ציפו לזה ממני. זה הספיק כדי שאקפא, שאעלם מתוכי ואפקיר את עצמי בידיים שלהם.
לקראת גיל 17 הכרתי מישהו בן 23. שומר באיזה בית ספר. לא גאון. לא משהו בכלל, אבל טוב לב. היינו חברים עד אחרי הצבא. שבוע אחרי שהשתחררתי נפרדתי ממנו. בשנים שהייתי איתו הייתי מוגנת מגברים אחרים. יכולתי לומר שיש לי חבר, היה לי תירוץ לא לאפשר להתקרב אלי. לגעת בי. לא היה לי טוב איתו מהרבה בחינות. אבל כנראה שזה הספיק לי, וגם יכולתי להיות רעה אליו, לכעוס. להתפרץ. הוא היה תמיד רודף אחרי, מרגיע אותי. הוא היה הראשון שאהב אותי ללא תנאי. אבל אז לא ידעתי לאהוב.
אחרי שנפרדתי ממנו ועד שהכרתי את מי שהיום הוא בעלי עברו 3 שנים בערך. הספקתי לקיים יחסי מין עם הרבה מאוד בדרך. הרוב סתמיים. חלק היו בתוך מערכות יחסים קצרות. חלק יחסי יזיזות מתמשכים. אף פעם לא גמרתי. לא ידעתי בכלל למה לצפות. גם לא כשעשיתי ביד. רק רציתי להרגיש נחשקת. נאהבת. רצוייה.
עומדת בפתחה של התחלה חדשה. כל האיטיות והרצון לבחון לעומק ולהכיר ולהבין ולגלות - תכניות שלחיים אין שום כוונה לבצע.
הוא ישב שם, בכורסאת העור החומה, העיניים שלו מרוכזות במסך של הטלפון הנייד. בית קפה עמוס ורועש (הוא אמר אחר כך שאין שם אווירה של בית קפה, אבל אני לא הצלחת להבין למה הכוונה, אולי כי בכלל לא שמתי לב מה קורה מסביב) ולי נהיה שקט. שקט חזק, פנימי, שמשתיק גם את כל המסביב. לא שמתי לב לזה באותו רגע. זה נראה טבעי לגמרי. בכלל, הכל היה טבעי לגמרי.
מדברים על אמנות אינדיאנית, על צלילה ללא בלונים. העיניים שלך לא עצובות עכשיו, הוא אומר לי, והחיך שלי מתרחב עוד יותר.
הגב צמוד למזרון האדום. נוטפת זיעה ומותירה סביב גופי קו מתאר לח.
הגוף פועל ללא מחשבה. תנועה אינסופית זורמת בקצב מוכר. אחיד. חדר שלם של גופות פועמים באחדות כמעט קומוניסטית. המוח משוחרר, מתרוצץ מצד לצד.
מסתכל לאחור, אבל לא רחוק במיוחד. נוטל זכרון מיותר ולוקח אותו יד ביד אל המדפים הארוכים בספריית הזכרונות. כל הדרך שואל שאלות כדי לדעת באיזו שורה לעצור. על איזה מדף להניח. בין אילו זכרונות לתחוב. כשמגיעים לשורה מרים אותו בידיים, מקפל ומהדק ודוחק בין שאר הזכרונות של נסיונות הסרק. המדף עמוס. דחוס. כמה זכרונות מחליקים בדממה אל הרצפה, מנסים לפחות את קיפוליהם, לפרוס כנפיים ולהתעופף בין השורות. למצוא מדף חדש לנחות בו, ברווחה. הם נאספים במהרה, קיפוליהם מהודקים מחדש. מסודרים מחדש על המדף, צמודים וצפופים יחדיו, מפנים מקום לעוד זכרון.
חוזר אל נקודת ההתחלה. עוד זיכרון פוסע יד ביד. הפעם הצעדים מובילים לערמת מגירות גבוהה. מטפסים על סולם. עולים גבוה גבוה, עשרים שנה לאחור, לפחות. המגירה חורקת כשהיא נפתחת. חלקים שנשרו מהזכרון נמשכים אליו כמו סיכות אל מגנט. נצמדים בגיבוב חסר סדר. חוד אחד לכאן, אחר דוקר במקום אחר. המגירה לא נסגרת ככה, כמה חזק שלא תטרק. ביד מדממת מסדר כל סיכה למקומה, נועץ ומיישר. המגירה מחליקה מלמקומה.
חוזר אל נקודת ההתחלה. שורת הזכרונות אינסופית כמו שורות המדפים. זכרונות שנמלטו ממקומם, כאלה שנפלו כשהגיע אחד חדש. זכרונות של ארועים שטרם התרחשו. כולם ממתינים בשורה בלתי מסודרת לאחוז בידו. למצוא להם מקום ולהימלט ממנו, חוזר חלילה.
המנגינה מסתיימת. הגוף חוזר לתפוס פיקוד. עבודת סידור הזכרונות ממשיכה, בעוד הגוף והמחשבה מאחדים כוחות לברוא חדשים, לבנות מדפים, להרכיב מגרות. בדממה.
כבר שנים שאני בטיפול פסיכולוגי. המשפט השגור ביותר בפי בסשנים על הספה הוא "לא יודעת".
היא שואלת אותי שאלות, חופרת לי בחיים, ואני לא יודעת.
לא יודעת מה אני רוצה.
לא יודעת ממה אני מפחדת.
לא יודעת למה זה ככה.
לא יודעת.
זה מתיש. אותי בעיקר. כי אני רוצה לדעת. לא רק לדעת. רוצה לירצות.
גדלתי בבית ישראלי מטורף. אבא נכה צה"ל עם תסמונת פוסט טראומה. אמא בת לניצולי שואה, חולת סדר וניקיון עם קבעונות מטורפים. שניהם מתפרצים ללא התראה. אלימים. אנשים טובים עם כוונות טובות ודרך ממש לא טובה לגדל את הילדים.
אני הבכורה. זו שהאש מופנית אילה. האחים הקטנים לא חטפו. זה נעצר אצלי.
אני לא קורבן, לא מתבכיינת על זה. יכול להיות גרוע יותר. הרבה יותר.
אבל זה עיצב אותי. זה עשה אותי למי שאני - קשובה לחלוטין לסביבה, כדי לנסות להיטמע ברקע ולא להפריע כדי לא לחטוף. על חשבון הרצונות שלי. לא קיבלתי מעולם מתנה שממש רציתי. כי זה לא חשוב. ברביות זה לא חשוב. בובות לא צריך. ספרים וחוברות עבודה זה חשוב. ללמוד. לקרוא. להיות בשקט. מקסימום לצייר. אם כבר קונים, אז שיהיה משותף עם האח הקטן. לגו. פליימוביל.
הייתי ילדה שמשחקת בפיראטים, בוקרים ואינדיאנים.
הייתי הילדה עם השיער הקצר שתמיד לקח שנייה להחליט אם זו בת, או בן. מטפסת על עצים. תופסת לטאות. נפצעת כל שני וחמישי.
בבית - דממה תמידית. רק לא להעיר את המפלצות הישנות בתוך ההורים שלי.
למדתי לרצות (בפתח), להיות בלתי נראית.
לא לחשוב על מה שאני רוצה.
לוותר. להימחק. לכאוב.
מוכר?
גם כשעזבתי את הבית, בגיל 22, לקחתי איתי את הקווים האלה. תמיד מתחשבת בסביבה.
לא אעצור את הרכב במקום שיפריע, לא יחסום כמובן, רק יפריע. גם לא לשנייה. לא אעזוב את העגלה בסופר באמצע המעבר, תמיד צמודה לצד ואם אפשר לוודא שליד מצרכים פחות פופולריים. לא אשמע מוזיקה בווליום שיפריע לסובבים. לא אנער שטיח מלוכלך מהחלון. לא אשאיר אחרי סימנים שהייתי פה.
גם פנימה זה מופנה. לא משנה מה אני רוצה. משנה מה האחר רוצה.
זה תופס גם אם הוא רוצה לגעת בי ואני לא. אם חייכתי אליו, אם יצרתי אצלו ציפייה (לא באמת אפילו, מספיק שאני חושבת ככה) אני צריכה לעמוד מאחורי זה. גם אם לא נעים. גם אם לא טוב. גם אם לא רוצה. לשתוק. להדחיק. לבלוע בשקט.
המון שנים ככה הייתי. הדחקתי את עצמי עד דק. הוספתי על עצמי משקל מיותר כדי להעלים את עצמי עוד יותר, ובין היתר שלא ממש יוכלו להתעלם ממני. עד שאי אפשר היה יותר, והתחלתי טיפול.
התחלתי להכיר ברצונות ובצרכים שלי.
לחפש מה עושה לי טוב.
למדתי לגמור (בגיל 34, ועד היום זה לא ממש פשוט לי).
למדתי להכיר ביופי שלי (לדעת, לא להרגיש. לא הפנמתי את זה עדיין). ל
מדתי לפתח ציפיות (שבריריות, קטנות).
לפעמים זה מושך לצד אחד יותר מדי, ואז מאוד קשה לי לשחרר שליטה ולחזור אחורה.
לפעמים זה מאוזן יותר.
אני אישה של ניגודים.
כמו אינדיאנית עם כובע בוקרים (ונוצה) על ספינת פיראטים בלב ים.
מכירים את זה שכשהדרכים נפרדות תמיד מישהו אומר בהצלחה? אפילו אם הבנאדם עלה על כל העצבים, אפילו אם בא לך לנקב את כל הצמיגים שלו, לרסס לו מנייאק על המצח ולשבור לו את הפרצוף, הכל מסתתר תחת ה"בהצלחה" הזו.
השבוע כחול העיניים ואני נפגשנו למפגש פרידה. סופי סופי. כנראה. אולי. בינתיים לפחות (מקווה שאתה לא קורא את זה). בסוף, אחרי החיבוק והכמעט דמעות, איחלתי לו בהצלחה. אמיתי כזה, מכל הלב והנשמה (באמת!).
גם קיבלתי איחול הצלחה אחד ממישהו שמשום מה החליט לקרוא לי "שטוחה", ואז התגלה שהוא לא ממש יציב... מעניין מה עומד מאחורי ה"בהצלחה" שלו...
אל תאחלו לי בהצלחה, אם אתם לא מתכוונים לזה. ואל תגידו לי תודה אם לא באמת מגיע לי.
