Apparatus

רועדת בכל הגוף, ולא קר בכלל. 

לא טוב לי, האושר התנפץ על הריצפה המנוקדת סלים.

זה קורה תכופות, אני למעלה, מביטה על העולם דרךך ענני צמר גפן ורודים. מילה ניתחת בי ומפילה אותי לריצפה.

לא לריפצה, מתחת. מתחת לבלטות, מתחת לקומות התחתונות, מתחת למרתף, מתחת למקלט האטומי, מתחת לעמודי הבסיס, מתחת לאדמה הרטובה.

אל המחילה החלקלקה שלי.

מתכנסת חזרה. מתכרבלת. 

בוכה.

הדמעות שלי משקות אותה, את האדמה הלחה ממילא הסוגרת עלי. 

לא טוב לי.

מנסה לשקר לה ולי על הספה. אומרת לה דברים שמשכנעים אותה ואותי שבאמת טוב לי. הצלחתי לשקר לי. לא יודעת אם היא קנתה את השקרים שלי. לעצמי.

הבעיה שהמילים הללו נבנות על אויר. על תקוות שלא ברור אם יוגשמו בכלל. על ציפיות שאין מי שימלא. על פנטזיות שנשארות במגרה.

מגורה עד כאב ובלתי מסופקת.

שוב.

ושוב.

לא טוב לי.

אני במחילה שלי וגם בה רע לי. רוצה לברוח.

מפנטזת על תיק הנארז ונעליים ננעלות וצדעים מבוהלים בעיר חדשה, רחוקה, זרה ומנוכרת. לבד? ביחד?

לברוח.

כמה רחוק שאברח, לא אצליח לברוח מעצמי.

לא טוב לי

ולא בא לי להצחיק

לא מבינה איך דבר כזה ייתכן. 

בוהה במציאות ופשוט לא קולטת. 

לא, לא אני. בחיי. ברצינות? 

איך, איך דבר כזה קורה? 

איך זה אפשרי. 

זה לא נורמלי... 

איך הפכתי להיות אדם כזה? 

אדם שאחרי רול אחד של סושי פשוט לא יכול יותר... 

איך??? 

כן... אחד... בושה! 

קיבלתי תלונות על מחסור בתמונות בבלוג. אחת ביקשה תמונת אילוסטרציה (לפחות) שלי בשמלה האדומה המנוקדת. האחר ביקש, לא ממש התלונן: "וגם בקשה - מזמן לא פרסמת תמונה חדשה. מזמן. נניח פיטמה עם אטב כביסה." 

אז על הפטמות שלי לא התנוססו אטבים לאחרונה, והשמלה האדומה ממתינה לגיהוץ (מי יודע כמה זמן זה יקח בבית בו אף אחד לא מצליף בי מספיק בשביל לגהץ).

כל שהצלחתי להעלות בחכתי הן תמונות אילוסטרציה. להנאתכם.

סוג של אילוסטרציה. לא ברור למה.

רעיונות, מישהו?

אושר.

מישהו אמר לי שהוא לא מתנסח היטב. יתכן וזה כיוון שהוא כל כך חמקמק. אולי זה בכלל עניין של ביצה ותרנגולת - כל כך התרגלנו לצד השני של המטבע, שכבר בכלל שכחנו איך הוא אמור להרגיש. ואם שכחנו, איך נזכור לנסח?

אושר.

מישהו אמר לי שהוא מתגלה ברגעים הקטנים. שזה לא מצב מתמשך. שזה רגע שחוזרים אליו וממחזרים אותו, שוב ושוב. שאי אפשר להיות באמת מאושרים כל הזמן, ולכן זה ככה. 

אושר.

בוויקיפדיה (אם אתה לא שם אתה לא קיים) מגדירים אושר כרגש המבטא מצב נפשי (כאילו, דא) של האדם (לא, של דג?) שמקורו בהנאה וסיפוק. לדעתם ניתן גם לתאר אושר כהיעדר סבל/דיכאון/שכול/חרדה/כאב. בולשיט. אושר אינו העדר, אושר הוא נוכחות מופגנת. 

אושר.

אני מאמינה שהוא שם, מתחת לכל השכבות וקלפי המשחק הגרועים שקיבלתי. הוא מבצבץ לפעמים, קורע פתח ויוצק עלי שמן של אור ורוגע. 

אושר.

פעם לא ידעתי מה זה בכלל. האפשרות לזהות אותו בכלל לא היתה קיימת, אז איך אדע כשהוא כבר כאן?

אושר.

על הגב, על המחצלת. האדמה שתחתי, שהייתה רוצה להיות דשא אבל לא ממש הצליח לה, מלאה גבשושיות, אבנים, תילי שורשים ועלים יבשים. על הגב, ונוח לי, אפילו שהאדמה הזו, הכל כך מתוללת מחוטטת ומבובלבלת, בכלל לא אמורה להיות נוחה. איכשהו - אני נשכבת עליה וכל בליטה משלימה שקע אצלי בגב. כל גומה בה מערסלת את בליטותיי. האדמה הזו משלימה אותי.

והשמיים. השמש עטופה בעננים וקריר בדיוק במידה הנכונה. האויר מנשב ברכות, לא עומד ולא מציק. אפילו הרוח יודעת את מקומה, פורעת את המחצלת מדי פעם, שלא נשכח אודות קיומה. 

זה לא רגע קטן של אושר. זה מצב מתמשך. האדמה הזו הולכת איתי הלאה, גם אם המחצלת קופלה אל תוך תא המטען. גם אם העננים נדחפו על ידי הרוח הלאה מכאן. גם כשיהיה חם מעבר למידה הנכונה. 

אושר.

הוא זלג מבעד לסדקים שנפערו בי, משך אותי בשמן, כמו מלכה.

ללא שליטה.

הכותבת מסירה מעצמה את האחריות לדבוק בנכונות הדברים בכל זמן.

בהחלט יתכן וזה מצב זמני.

זמני, ומתמשך.

אושר.

.

בשמלה אדומה ונקודות. לא שתי צמות. 

אני.

מי שלא מכיר אותי לא יודע. הצבע הלא שחור האחרון שלבשתי היה הזית, של המדים בצבא. בערך. לפעמים אני ממש חורגת באיזה כחול כהה, אפור ממש כהה או סגול, ממש ממש כהה. אם אני ממש במצברוח פרוע, אז לבן. זה ממש נדיר.

והיום, בין מיליון הרכישות החדשות הצטרפה למלתחה שמלה אדומה עם נקודות לבנות. אני, יהלום בת סלע, קניתי שמלה אדומה. במיטב כספי. להגנתי יאמר שהמוכרת החופרת בילבלה אותי. שהחברה שכנעה אותי. שידעתי שיש הערב מסיבה עם אדום בדרס קוד, ובא לי ממש להתפרע. אבל ממש.

חוצמזה שהיא באמת יושבת עלי יופי, רק שאין לה מחשוף. בכלל :(

אז הלילה, אוטוטו, אפזז על הרחבה, בשמלה אדומה ונקודות, שיכורה וחרמנית. 

וכולם יעמדו חיוורי פנים ולא ימצאו תשובה :-)

הפעם תרשו לי ממש להתעקש. לפתוח רמקולים/לחבר אוזניות וללחוץ פליי. ווליום גבוה. לתת לקלידים לסחוף אתכם. 

הנעימה הזו מתנגנת לי בראש כבר ימים. לופ בלתי פוסק של קלידים המתפוצצים אצלי בראש, וחוזר חלילה. שוב ושוב ושוב.

אולי זו הדלקת שמטריפה אותי. אולי זו העייפות מהאנטיביוטיקה. ייתכן שבכלל מדובר בתופעת לוואי של קפסולות החמוציות. מי יודע אילו צמחי הזייה הוסיפו להן.

זה מתנגן לי חזור ונגן וכל התאים האפורים שיש לי (ויש לי הרבה, לידיעתכם. שומרת עליהם לא רע בכלל) מתגייסים למציאת מקור הנעימה. 

כל מה שאני מצליחה לגרד זה איזשהו שם של דיסק שהיו בו שירי ראפ עם אופרה, משהו מוזר שיצא בשנות ה-90. משום מה אני בטוחה ששם הנעימה הזו משולבת. אל תשאלו את התאים האפורים שלי איך הם הגיעו למסקנה העלובה הזו. גם אחרי חקירות רבות תחת פרוזקטורים ואפילו הטבעה אחת או שתיים במי האסלה המצחינים הם עדיין מתעקשים שזה משם. לכי תתווכחי עם האפורים האלה. חיפוש לא ארוך במיוחד מעלה את שם הדיסק ואת הפלייליסט שלו ביוטיוב.

אבל הנעימה לא שם.

חיפוש ארוך יותר תחת הכותרת הכל כך לא מצומצמת PIANO מעלה 37,500,000 תוצאות. בערך, אל תתפסו אותי על המספר. זה מה יוטיוב אמר. מתחילים לסנן. נעימה קצרה, בטוח. ירדנו רק ל- 9,650,000 תוצאות. הוריי. זה כלום. תוך שנה שנתיים אני עוברת על כולן ומוצאת את הנעימה הזו. 

זה חייב להיות משהו מוכר. מפורסם. זה הרי היה לי באיזה דיסק אוסף אידיוטי כלשהו. מתישהו. שמעתי את זה בריפיט מיליון פעמים. מסדרת את התוצאות לפי מספר צפיות. מספר אחד - כיוון אחד. יענו - One Direction. זה בטח לא הם, בודקת רק כדי לוודא. עוברת סרטון סרטון. 

היי, מה היא עושה פה, זאתי. איך קוראים לה. נל. לא, ג'ודי. לא ג'ודי כץ, נו.... ג'ודי ???? ברח לי השם שלה.... 

אאוריקה - זה זה! מצאתי. פאקינג מצאתי את זה. תודה, איך שלא קוראים לך.

פוסטר. בדיוק. מזל שיש גוגל, בחיי. התאים האפורים שלי לא משהו.

אורגזמה פוגמת בתפקוד שלהם? כי בדיוק קודם גמרתי. אולי זה קשור?

הכי מצחיק שבכלל לא ראיתי את הסרט הזה. חור בהשכלה הקולנועית וכל זה. אבל הנעימה...

מוכשר המייקל הזה, לא?

זה היה זרם חשיבה בלתי מסונן. לא סביר שזה יחזור על עצמו. עם הקוראים שלא הקשיבו למוזיקה הסליחה.

אבל אמרתי להקשיב. 

למה אתם כאלה עקשנים, למה?

"בפעם הבאה - תבואי בנעלי עקב"

הוא לא מציע או מבקש. די ברור שזו הוראה. היא נחקקת אצלי עמוק בפנים. עם כל המיני תהפוכות בין המפגש הזה לזה שבא אחריו - הופעתי בנעלי עקב. עקב גבוה, דק (יחסית אלי), אלגנטי ולא נוח בעליל. ממש ממש לא. זה לא כל כך נורא, בהתחשב שעד הכניסה למעלית הסתובבתי בנעליים נוחות הרבה יותר. 

הוא (עדיין לא מצאתי כינוי הולם, תצטרכו להסתפק ב"הוא" לעת עתה) קצת כועס (או שהוא עושה את עצמו) על זה שהעזתי להתלונן שלא כאב לי כלום אחרי הפגישה הקודמת. אני מחייכת לעצמי, וסופגת בהנאה צרופה כל הצלפה. הוא חזק, אפילו מאוד. מה מאוד - הבחור הרים אותי באויר (באוויר, לגמרי, ברצינות. אותי!) בפגשיה הראשונה. הפעם, אם תרשו לי להקדים את המאוחר, כשכשלתי על העקבים בדרך החוצה הוא תפס אותי והציל אותי מהטחת הראש בקיר שליד הדלת. ביד אחת. כבר אמרתי שהוא חזק? בואו נחזור חזרה לאחור.

על הבטן, על הריצפה. הוא כורך אותי סביב הרגליים שלו ומפליא בי מכותיו. צד אחד שלי מתגונן ומנסה להימלט, צד אחר שבי מתענג על כל אחת. הלוואי ויניחו הצדדים לויכוח בין עצמם. הרי במילא, הוא את שלו יעשה. היטב.

על הבטן, על הריצפה. "תסובבי את הראש לצד השני". שלא אראה אותן מגיעות. אני שומעת אותן עוד לפני שהן ניתחות בי. הוא סובב סביבי ופתאום אני כמו מרחפת, נמשכת מרגלי למקום אחר. כמו איש מערות הגורר את טרפו. תענוג, כבר אמרתי לכן?

"תנעלי את הנעליים" 

מסדר אותי כמו בובה לתנוחה המתאימה וחודר אלי מאחור.

"עכשיו את מבינה בשביל מה העקבים? ככה אני לא צריך להתכופף"

תענוג. 

כבר לא כואב כלום. שוב. אפשר חיזוק?

"קנית את זה רק בגלל החבלים" הוא אומר לי ואני מהנהנת. מחייכת. לא מצליחה להבין ממנו אם זה טוב או רע, בעיניו. זה לא משנה לי. לדעתי זה יפה.

"את באמת אחרת" הוא אומר לי באוטו בדרך חזרה. שוב החיוך הזה. כן. אחרת, אחרי. רגועה. מחוייכת. סבלנית, קצת יותר. "זה באמת צורך משמעותי" הוא אומר ונדמה לי שבפעם הראשונה הוא גם מרגיש שזה נכון.

מבטיחה לספר קצת יותר על ה"למה". בגבולות הסביר.

לפני שתתחילו לקרוא בקשה לי אליכם - הדברים לא נכתבים מתוך רחמים עצמיים או התמרמרות. יש בי רצון אמיתי להבין. כי כמה שניסיתי, ותאמינו לי שניסיתי, לא הצלחתי. 

מה בסך הכל ביקשתי? זה לא אמור להיות כל כך מסובך, לא?

אין לי רשימת מכולת של דרישות. גם אלו שיש, לא גבוהות במיוחד או חריגות. אני לא High maintenance. 

אז למה, לכל הרוחות, כבר כל כך הרבה זמן אני מחפשת מישהו* שיכאיב לי כמו שצריך**???

נכון, לא אסתפק בלהרביץ וללכת***, אבל נכון שזו תהיה התחלה טובה?

יש לכם מושג כמה קשה לסנן את כל המתחזים וה"רוצים להיות" (Wanna-be)?****

בחיי שכבר התחלתי להרים התארגנות נשית למען ענישה קולקטיבית של כל המגדר הגברי.*****

+ - + - + - + - +

*גבר (לא חובה, אבל רצוי)(רצוי גם שיהיה גבוה, לפחות ממני, ביותר משלושה-ארבעה ס"מ)(ולא צעיר או מבוגר ממני מדי)(רצוי אחד שיודע לכתוב יותר משלוש מילים ברצף בלי טעויות)(אם אפשר שיהיה נאה, לא יזיק)(בקשה אחרונה - נורמלי? לא זה יותר מדי...)(לא מתפשרת. נורמלי!)(אבל סאדיסט אמיתי שממש נהנה מזה, ונמשך אלי בטרוף [שזו לא בעייה, אני סקסית לאללה]).

**לא "ככה?" ולא סמלי ולא בכאילו ולא ליד ולא בערך. ממש. חזק. ממש חזק. ככה שיהיה לי קשה לשבת כמה ימים. לפחות. אם זה לא מוגזם לבקש להיות קשורה בזמן שזה קורה, אז כדאי. לא חייב בחבלים, אבל עדיף. 

***כמה דקות של שיחה לפני ואחרי, לא חייבים שיחות נפש אל תוך הלילה (או הצהריים). כמה סמסים, בוקר טוב וכאלה. פגישה (שתיים?) בשבוע. איזו משימה מחרמנת מדי פעם. קצת אכפתיות. 

****בעיקר כאלה שמחפשים זיונים קלים. או זיונים קלים עם קצת פריקת עצבים. או כאלה שלא מסוגלים לשלוט בעצמם, בשיחה שהם מנהלים ובשטויות שיוצאות להם מהפה. או כאלה שחושבים שזה הגיוני לעשות כל מה שהם אומרים גם אם מעולם לא נפגשתם, ואם לא אז הם מענישים (בעיקר את עצמם) ונעלמים. 

*****במקומכם הייתי חושבת פעמיים לפני שאני שותה או אוכלת משהו. או נושמת. אולי נמצא איך לנדף את זה באוויר....

(היי, יצא פוסט חמישה כוכבים. ראיתם?)

(הדברים נכתבו ברצינות גמורה ואין לייחס להם כל משמעות אחרת.ברור?)

נולדת בספטמבר 1927, למשפחה אריסטוקרטית. אבא אמן מפורסם. אמא מוזיקאית. ילדה יפה ותמימה שהחיים חייכו אליה. 

בגיל צעיר הכל התהפך. הורייך נלקחו, חייך התהפכו והמוות ארב לך בכל פינה.

הערמת עליו והצלחת להתחמק ממנו לא פעם. ללא פחד. הישרת אליו מבט והמשכת בשלך.

העמדת משפחה, שתי בנות. שישה נכדים. תריסר נינים (ועוד היד נטוייה).

השנה נאספת אל אבותייך. הנאצים לא יכלו לך, אך את הסרטן כבר אי אפשר היה להביס. אחרי שקטף את בעלך ובתך בא לקחת גם אותך. בחודשי חייך האחרונים סיפרת לי את ילדותך והישרדותך ולימדת אותי שיעור באהבת החיים.

סיפור חייך יועבר מדור לדור. 

אוהבת אותך, סבתא. מתגעגעת לטנגו שלנו.