בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Apparatus

מילים, נוזלים, חלומות, רצונות, תשוקות
שבבי מציאות וחלקי שאיפות.
הכל מהכל, מהלב והנשמה.

אם שמתי קליפ, תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו בזמן שאתם קוראים.

תודה שבאתם.
לפני 10 שנים. 22 ביוני 2014 בשעה 8:25

 

חיים אחרים. 

השינוי בחיים שלי/שלנו כל כך מקיף, שלעיתים נדמה שאנחנו חיים חיים של אחרים. חיים אחרים. 

אני יודעת שאני אחרת, כבר עכשיו, ושעוד אהיה אחרת. טובה. אני, טובה. 

 

השינוי המקיף, כמו שכתבתי, כולל בחובו תחומים רבים. הזכרתי בפוסטים הקודמים שלי, לא פעם, שאני יוצאת לאימון. 

לפני כשנתיים וחצי, אחרי שאבי נפטר, חזרתי לשחות. זכורה לי היטב הפעם הראשונה שחזרתי למכונית אחרי השחייה, בהיי מטורף לחלוטין, רציתי להתקשר לכל מי שרק אפשר לספר על זה. 

מאז, בהדרגה, נוספים אימונים אחרים לשגרת החיים שלי. בשנה האחרונה, אולי קצת יותר, הכרתי את שיטת לס מילס. הוא לא המציא את הגלגל, או איזו פעילות חדשה או משהו. רק קיבץ תחת קורת גג אחת ספורט ומוזיקה וכוריאוגרפיה מובנית. הרעיון עצמו גאוני. סט של תרגילים מכוון לקצב של מוזיקה (טובה, בחיי) בסדר קבוע המתחלף אחת לשלושה חודשים. מי שמגיע לאימון לומד אחרי פעם או פעמיים את הרצף וכבר לא צריך להסתכל על המדריך אלא רק להקשיב. אחרי שבוע, גם להקשיב כבר לא צריך והגוף זז לבד על פי הקצב. 

התחלתי מאימון הקרוי BodyBalance המשלב בתוכו טאי צ'י יוגה ופילאטיס. כל מני מושגים נוספו לי ללקסיקון כמו ברכת השמש, עמדת לוחם (אחת, שתיים, שלוש), הפי בייבי, אינדי סקווט כוכב ומטוס ומאונטיין פואוז. עם הזמן העמקתי את התנועות, חיזקתי את השרירים, התגמשתי עוד קצת. 

גם המשקל שאני משילה מעצמי עוזר. התנועות נעשות קלות יותר. דרגות הקושי עולות. כשאני עושה את תנוחת הכלב מביט אחורה, הציצים כבר לא מסתירים לי את הנוף.

יש במועדון שני מדריכים לאימונים האלה. מדריכה חמה ונעימה, שמסבירה כל תרגיל כל פעם מחדש (למתאמנים החדשים), אומרת איפה צריך להרגיש את העבודה, על איזה שריר (פושטי ירך, ארבע ראשי וכן הלאה), ממה להישמר (בעיות ברכיים/גב/צוואר) ומכירה את כל המתאמנים בשמם. והמדריך הסאדיסט. אפילו שהתרגילים קבועים וזהים, האימונים איתו מפרכים יותר. לא ברור איך זה קורה. עובדה.

מזה חודש שהמדריך הסאדיסט (הוא היה שמח לדעת שאני קוראת לו ככה, בבירור) מציע לי להגיע לאימון שמקדים את הבודיבאלאנס. 

בשישי האחרון אזרתי מספיק אומץ וכוחות נפש, אמונה ביכולתי וקצת הכחשה והגעתי לאימון כפול. 

לאימון ה"חדש" קוראים BodyPump, גם הוא באותה שיטה (לס מילס). עבודה עם משקולות על בר (מוט ארוך) ועוד כלמני אביזרים.

אחרי חודש וחצי של אימון קבוע על פי הקבוצה הבינלאומית (אותו אימון, אותם שירים, בשמונים מדינות, 15,000 מועדונים) המדריכים יכולים לערוך מיקס של תרגילים. זאת אומרת, לקחת שירים (עם התרגילים שלהם) ממקבצים שונים ולצרף יחד לאימון חדש. הסדר קבוע (למשל - חימום טאי צ'י אחריו חימום יוגה, תרגילי רגליים, פושטי ירך, בטן וכן הלאה עד להרפייה ומדיטציה בסיום) רק התרגילים עצמם משתנים. כמובן שכשמגיע סט חדש מהקבוצה הבינלאומית הוא מאוזן. חלק מהתרגילים קשים יחסית, חלק פחות. כשהמדריכים מכינים מיקס, הם משלבים את רמות הקושי כראות עינהם. 

עם המזל שלי, השיעור הראשון של הבודי פאמפ שאני מגיעה אליו הוא שיעור מיקסים, שערך הסאדיסט.

הכרתי שרירים שלא ידעתי שיש לי, כוחות פיזיים שעולים ממעמקי הבטן וכוחות נפשיים שמתעלים על הגוף הדואב ודוחפים עוד קצת, עוד טיפה. 

הזעתי בכמויות מטורפות. השרירים רעדו לי בהיסטרייה. הסאדיסט חייך אלי כל הזמן, מרוצה, מסביר לי בלי קול את התרגילים. מלווה אותי במבט מרוצה, כשאני עושה כמו שצריך.

כשנשברתי לרגע, בתרגילים של היד האחורית (שעד עכשיו מזכירה לי את קיומה בכל ניעה), הוא נתן לי מבט מטורף, כמו של הסמלים המשוגעים בסרטים, שנובחים פקודות על הנחתים האמריקאים, וצעק "לא להישבר". תוך אלפית השנייה הידיים עלו חזרה מעלה, עם המשקולת, והמשכתי אפילו שהרגשתי איך השריר הולך לקרוע את עצמו מהמקום ולברוח רחוק ממני ככל האפשר.

אימון הבודיבאלאנס שאחריו נראה פתאום כמו הרפייה אחת ארוכה. כמה קל בלי משקולות, וואוו.

מאז שישי כואב לי בכל הגוף. להתיישב, להתרומם, ללכת, להחליף ערוצים בשלט ואפילו להסתרק. כואב כואב כואב.

נפלא.

אני מרגישה את הגוף שלי אחרת. מרגישה שאני נושמת אחרת. יושבת אחרת. הולכת אחרת (גם סתם הליכה בבית, לא רק הליכה לצורך אימון, שגם זה אני עושה עם שולץ היקר). לא רק המימדים שונים. ההחזקה של הגוף שונה. זקופה יותר. חזקה יותר. מאמינה יותר ביכולות שלו. 

המחשבה על טיפוס לקומה השלישית בנעלי עקב כבר לא מפחידה אותי יותר (מפחידה מסיבות אחרות, לא אלו הקשורות בכושר הגופני דווקא).

 

בשיר הפותח את האימון נאמר כי עלייך לדעת את האויב שלך. לפעמים האויב הוא את עצמך, ואת לא צריכה להביס אותך, רק להתרחב.

 

מחר יש עוד אימון. נראה לכם שאפסיד?

 

 

http://w3.lesmills.com/global/en

כנסו לקישור ותמצאו לעצמכם שיעור

תוכלו להודות לי אחר כך

 

לפני 10 שנים. 20 ביוני 2014 בשעה 22:03

 

כואב לי, הגוף כולו. לא רק מהאימון הכפול המטורף מהיום. 

 

כאבי גדילה. 

 

זה שורף במורד הגרון ובריאות. 

 

בכל זאת, אני נושמת עמוק 

ונותנת לו להוביל. 

כן. 

 

ולא כי ככה הוא אמר. 

לפני 10 שנים. 18 ביוני 2014 בשעה 5:35

זה מתקרב והולך ומגיע. אפשר כבר ממש להרגיש את הזרמים באויר. הדרך עוד ארוכה. מונית, שני מטוסים, שלוש רכבות ומי יודע כמה צעדים עד אז. ארבעה ימים שלמים של מוזיקה שתעטוף אותנו, שלמים, בתוך ים של אנשים. נהיה טיפות בים, נזרום עם גלי המיתרים ונקפוץ לקצב הלבבות השזורים במחרוזת אחת, גדולה, של אהבה. 

 

אחוזה.

אחרי ימים שלמים של נסיונות למצוא מילה, איש המילים מצא לי אותה. לפעמים הוא אומר לי אותי טוב יותר ממני, וזה מפתיע וקצת מפחיד ומערער. 

עטופה, היתה המילה הכי טובה שהצלחתי למצוא לבד. ידעתי שהיא לא מספיקה. לא חיפשתי מילה אחת, בודדת. ניסיתי לבנות במילים את מסדרון הרגשות הארוך שלי. מילה אחר מילה הונחו בערמה מגובבת והרכיבו קיר ומשקוף ודלת. דלתות. מסדרון ארוך, לא אחיד, לא ישר, לא מסודר. זה המסדרון היחיד באויר, שהדלתות הקבועות בו מובילות לשום מקום. זה כל מה שאני מצליחה להעלות מתוכי. מסדרון של רגשות. דלתות משולטות. שלטים מאולתרים מודבקים בנייר דבק מתקלף. שלטי מתכת בחריטה אמנותית מיושרים בפלס. דלתות זכוכית חלבית עם מילים בהתזת חול. מילים. מילים. 

כל הדלתות פתוחות. 

כל הרגשות זולגים מהן, מתערבבים, משפריצים על המסדרון המחוספס, על הלבנים הבולטות, על לוחות העץ המחורצים. 

מוצפת. 

הוא אומר שזה כמו בצל, ואני מבינה שבניגוד לשימוש המקובל, הוא לא מתכוון שאני צריכה להתקלף אלא להתעבות. להוסיף שכבות נוספות ולהתרחב. תתרחבי הוא אומר לי וקוי הבסיס של קיר החדר מתחילים להצטייר לאור הירח. קוים דקיקים, חרוטים בקיין דק בחול היבש המכסה את הכל. וסוער מסביב. ואני יודעת שאפילו שרוחות הסערה הללו ינדידו את החולות ויערמו אותם מחדש הקוים שצוירו ישארו שם. כי הם עשויים מאור, אור של ירח שזורח ביום.

כוכב חדש.

כתבתי לו שזה קצת כמו לגלות כוכב אחר, שאין לי את אוצר המילים כדי לתאר את כל הדברים החדשים שבו.

מילים, ואותיות, ושפה חדשה לגמרי. שפה בלי מילים. שפה של רגשות מצויירים באור של ירח.

 

זו תערובת, זה סלט של רגשות ואנשים ותחושות ומקומות.

שאלתי אותו פעם מה אני. כי יש את האישה שלו, והאישה שהוא מכאיב לה. 

הוא אמר לי שאני יהלום. לאט לאט. ואני, אני איטית בעצמי. ופחדנית. אבל אני חושבת שאני צריכה להבין טוב יותר, לתת מילה למקום. היא יכולה להיות מילה זמנית, כתובה בעפרון על דבקית המוצמדת לאויר. היא יכולה להיות מחרוזת של מילים שרק נלחשות ולא נרשמות בשום מקום. 

אני זקוקה לה.

 

שאלתי למה אני, דווקא. ואפילו שהמוח של שנינו כבר היה עיסה בלתי מתפקדת איש המילים מצא אותן, אצלו, וכתב לי אותן ככה שאוכל להבין. הבנתי, ורוחות הסערה שכחו. 

הוא לא שאל אותי למה הוא, דווקא. יש לו סבלנות, הוא מחכה לשאלות שלי, ולא שואל בעצמו. 

כי המילים שלו מזיזות בתוכי מתווי בסיס של חדרים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח. 

 

זמן לזוז.

הצלחתם להבין? אני מקווה.

אדריכלית של מילים, כותבת בתוך מחילה.

לפני 10 שנים. 12 ביוני 2014 בשעה 7:56

כן. אוטוטו גם אותם נפגוש. על הבמה. זה מתקרב והולך ותכף נעוף לשם.

 

יוצאת מהבית לאימון והשמש חורכת לי את הכתפיים, אפילו שהתמרחתי היטב. מוזיקה באזניות והרגליים זזות בקצב, לוקחות אותי קדימה. צינור משוחרר משפריץ מים במהירות מסחררת, מזרקה מאולתרת שאיש לא מרתיע. טלפון למוקד. אם לא אני הנהר המאולתר יזרום לנצח. 

נזהרת על הברכיים, והבהונות, גם.

+++++

נפלתי.

בפעם השנייה בשבועיים האחרונים. בקודמת, עם נעלי היומולדת הבלתי אנושיות, דפקתי את ברך ימין. הפעם, עם נעליים חדשות לגמרי שהחליטו תוך כדי צעידה על אספלט לוהט להתפרק ולהעיף אותי קדימה ללא כריות אויר, דפקתי את שמאל, ואת בהונות ימין. 

הזדקנתי. כנראה אפילו מאוד.

פעם הייתי נופלת וקמה, ממשיכה כאילו כלום. אולי טיפה משפשפת את המכה, מנקה את הדם הניגר.

אתמול נפלתי ועולמי התערער. נלחצתי נורא, גם שולץ נבהל כהוגן. לקח לי מלא זמן להתרומם מהריצפה, להתאפס על עצמי, ללכת יחפה הלאה. אולי כי זו היתה חתיכת נפילה. אולי כי הגוף שלי רגיש יותר לכאבים מאז שהתחלתי עם הכדורים האלו (שיט, עכשיו נזכרתי ששכחתי לקחת אחד אתמול!)(להיזכר ששכחתי זה שוס. זה כמעט טוב כמו לזכור לשכוח). אולי כי הזדקנתי וכל דבר מרגיש אחרת. 

 

+++++

 

צועדת לאט חזרה הביתה מהאימון. אחרי הסיבוב מגלה שהשיחה למוקד היתה יעילה וזרם המים נסגר, רק שאריות של רטיבות מסמנות את הנהר ששצף כאן לפני רגע. מחייכת לעצמי וצועדת קדימה.

 

+++++

 

קוראת שני ספרים במקביל. אם להודות על האמת, בעצם שלושה. אפילו ארבעה, אם נחשיב את ספר העיון שאני מצליחה לגייס את עצמי לקרוא בו עמוד או שניים ולחשוב הרבה יותר מזה. אבל השניים המרכזיים כרגע ("מצרפי המקרים" של יואב בלום ו"אניהו" של אתגר קרת, לאוהבי הפרטים) מהרהרים אותי כל אחד אחרת. גורמים לי להסתכל על החיים טיפטיפה אחרת. קצת. 

 

+++++

 

למה התפרקה הנעל? מה קרה שם במפעל שייצר את נעל ימין כך שאחרי חצי שעה על הרגל, כשנועלים אותה לראשונה, היא תתפרק ותוריד אותי לרצפה משל היתה שולט אכזר? היא בטח יוצרה בסין, באיזה סווט-שופ. בטח מפעל נצלני עם ילדות סיניות קטנות כאלו שמחברות את חלקי הנעליים בסרט נע. בטח היתה שם איזו סינית קטנה כזאתי, איזו מינג או לינג או ג'ו-זו-מה, שהגיעה עייפה ולא מרוכזת לעבודה כי היא לא ישנה כל הלילה, כי היתה חייבת לברוח מהבית כשאבא שלה חזר שיכור מהעבודה. כשהוא חוזר שיכור הוא מרביץ לה והיא ידעה שזה יגיע, לא משנה כמה היא תנסה להיזהר, אז העדיפה לברוח. הוא, לי או מינג או ז'ינג, היה חייב לשתות כדי לשכוח כמה משפילה העבודה שלו, עם הבוס הזה, שמעולם לא מרים את הקול אבל משפיל במילים שמזעזעות את עולמו. כשהוא שותה הוא חוזר הביתה ונזכר כמה רצה בן, ונולדה לו בת קטנה, מיניאטורית, מינג או לינג או ג'ו-זו-מי, וכמה המבט שלה מזכיר לו שזו אשמתו ואיך הוא חייב להכאיב לה כדי שתפסיק להסתכל בכשלון שהוא ככה. אז היא ברחה ולא ישנה כל הלילה כי לא היה לה איפה לשים את הראש ונכנסה למפעל ראשונה והתחילה לעבוד בפס היצור ממש כשהמכונות התחילו לזוז ובהתחלה היא עמדה בקצב אבל העייפות התחילה לטפס לה במורד הגב וחזרה למעלה והעיניים נעצמו, נעל אחת התפספסה לה. היא לא מרחה עליה מספיק דבק. הנעל המשיכה הלאה בסרט הנע והיא ידעה שאם היא תספר למנהלת המשמרת היא תפטר אותה, המכשפה הארורה הזו. אז היא נשארה במקום והמשיכה כאילו כלום. והנעל הפרחונית הכתומה המשיכה הלאה, והרכיבו אותה כאילו כלום. וארזו אותה בתוך ניירות מרשרשים וסגרו בקופסה יפה, שהסתדרה בערימה עם עוד כמה קופסאות כמוה בדיוק, שהסתדרו יחד בארגז, שהסתדר עם עוד הרבה ארגזים כמוהו במכולה שהסתדרה עם עוד הרבה מכולות כמוה על אניית מסע שיצאה בדרכה לארץ הקודש. שם נפרדה המכולה מחברותיה, הארגז מחבריו ונשלח במשאית עם עוד כמה ארגזים מהמכולה וכמה ממכולות שכנות למרכז השילוח ושם פירקו את הארגז והוציאו את הקופסאות וסידרו אותן מחדש בארגז אחר עם קופסאות אחרות ושלחו אותם לכל קצוות הארץ. והקופסה הזו, עם הנעל חסרת הדבק שמינג או לינג לא הדביקה כי היתה עייפה בגלל שברחה כדי לא לחטוף מכות מאבא שלה, הנעל הזו חיכתה על המדף בחנות עד שבאתי אני, ומדדתי אותה, והיא מצאה חן בעיני ולקחתי אותה הביתה. והסרתי את המדבקות ממנה, ונעלתי אותה עם שמלה שחורה וסיכה שחורה והלכתי איתה לאכול ארוחת בוקר עם בעלי אהובי ובאמצע הדרך הדבק שהיה לא החזיק מעמד בלי הדבק החסר והיא התפרקה ואני קרסתי ושנינו נבהלנו נורא, ונהיה לי חור בברך והייתה צריכה ללכת לאכול ארוחת בוקר יחפה וכבר יומיים כואב לי ואני מדלגת על תרגילים באימון.

 

ובכלל, אף פעם לא ידעתי שאפשר ככה ללכת לאיבוד בתוך כף רגל. 

אבל זה לסיפור לגמרי אחר.

לפני 10 שנים. 7 ביוני 2014 בשעה 18:52

***

 

"את נראית שמחה?!"

הוא כותב אלי כתגובה לתמונה ששלחתי, מחייכת מאוזן לאוזן, כשיצאתי לאימון בסוף השבוע.

האור הבוהק בחוץ סינוור אותי ולא ראיתי טוב במיוחד, אז קראתי את זה "איך את שמחה?!"

"איך? אני שמחה. טוב לי. ואני בדרך לאימון עם המדריך הסאדיסט, אז בכלל..."

"למה טוב לך?! אני עושה משהו לא טוב, כנראה"

"אתה נפלא. אני חושבת שאתה צוחק, אבל אני לא בטוחה"

"אני משתעשע בך, כן"

"זה עובד. זה ישר עושה לי מועקה בגרון ודמעות שמאיימות לרדת"

 

אני שמחה. כן. הרבה יותר ממה שאני מורגלת אליו. זה חדש ונפלא ומוזר ומפחיד. 

מפחיד, כי זה חדש. כי אני לא רגילה לזה. לא מכירה אותי ככה כבר. 

 

התחלתי לחייך אל החיים ואני מקבלת חיוכים בחזרה. 

האיש הנפלא שלי, זה שנשא אותי לאישה אי שם בתחילת המאה, זה שמחבק אותי בכל לילה עד שאני נרדמת, זה שנושק לי בכל פעם שהוא או אני יוצאים מהבית, זה שהוא אב מדהים לילדנו והחבר הכי טוב שלי. האיש הזה, שחיי איתו ידעו מורדות ועליות, זה הכל בזכותו. הוא לא מבין את זה לדעתי, וכדאי להזכיר לו.

זה הוא שמאפשר לכל האושר הזה להתרחש. זה הוא שהכניס את השינוי הזה לזוגיות שלנו.

לפעמים זה צובט ומכאיב ומעמת עם כל הפחדים הגדולים ביותר. לפעמים זה משבלל אותנו, כל פעם אחד אחר מאיתנו, ומוריד מפלים של דמעות. 

אנחנו לומדים. לומדים את עצמנו. את הפחדים שלנו. את הבטחון שלנו. את האהבה שלנו. את החברות שלנו.

לומדים, מתפתחים וגדלים.

 

ויש איש אחר. איש שהמילים הכניסו לחיים שלי. לפעמים הוא שואל אותי שאלות ואני לא שמה לב, ולא עונה עליהן. והן שאלות כל כך חשובות. 

לא תמיד יש לי בכלל תשובות לתת. 

ואיש המילים שלי ממתין בסבלנות. 

הוא יודע לגעת בי, ולא רק במילים. לאט. ברוגע. 

הוא לומד אותי ואני אותו. 

 

זה פלא, איך הכל מסתדר ככה, פתאום. חלקים שנופלים למקום בפאזל שבכלל לא ידעתי שהרכבתי.

 

זה אושר.

אושר גדול.

 

כן, אני יודעת שפוסטים על אושר לא עושים לכם את זה.

הרבה יותר נעים לקרוא אומללות, היא גם נכתבת הרבה יותר טוב.

אז מה!

 

***המוזיקה לא מפילה מהכיסא אבל הקליפ - ככה בדיוק! ככה צריך לחלום. הכי בגדול שאפשר, כדי להגשים.

 

לפני 10 שנים. 30 במאי 2014 בשעה 13:21

 

חוזרת הביתה ברגל. הצעדים מתואמים בדיוק למקצב. רוקדת לעצמי עם הידיים והראש, תוך כדי צעידה בחום המתיש הזה.

לא מותשת. רחוק מכך שנות אור. 

רוקדת לעצמי גם מבפנים. מחייכת, מכל הכיוונים.

 

איזה שבוע נפלא. 

 

שבוע יומולדת שנחתם אמש בהופעה מצויינת. 

 

הגענו מוקדם. זאת אומרת בישראלית מצויה - בזמן. רק שהשערים נותרו חתומים. באופן בלתי ישראלי בעליל עמדו אנשים בשורות ישרות זה אחרי זה אחרי זו והמתינו בסבלנות הולכת ופוחתת לשערים שיפערו ויבלעו את כולנו לערב מוסיקלי סוחף.

מצאנו פינה וישבנו בצל. מתבוננת מתמוגגת באנשים ההולכים ונאספים. אנשים, נשים וכל שלל האפשרויות שבדרך.

כאלה שכנראה השקיעו את כל ממונם בכרטיס במקום במכנסיים חדשים ובאו עם חור בתור מכנס, חור עם כיסים וחגורה. 

כאלה שמפרנסים מצויין את הקעקועקיה השכונתית שלהם ועיטרו את גופם במיטב המוטיבים הידועים לאדם. מעוגת גבינה עם קצפת ועד זאב המילל אל הירח. מטרייבל קלטי ועד מנדלה בשלל צבעים. גם הם כנראה כל כך השקיעו בקעקועים ובכרטיס שגם להם הכסף לבגדים נגמר. רק למרבה מזלם החורים מתואמים היטב עם הקעקועים, כך שאפשר להבין כי אינם דלפונים אלא בעלי סדרי עדיפויות שונים. 

גם היפסטרים ורוקרים ועוד כהנה וכהנה אנשים שכל מטרתם בחיים היא להיות ולהראות מיוחד, כל כך מיוחד, שכאשר מקבצים את כולם יחד הם פשוט נראים אותו דבר. וזה קצת עצוב, בשבילם. כי אני נראית אתו דבר כמו כולם, לא רואים מהבחוץ שלי כמה אני מיוחדת. וזה כנראה ממש מיוחד. בעיקר שם.

כל האנשים המיוחדים האלה העלו רעיון מאוד מקורי והלכו להשקיע את מעט הפרוטות שנותרו בידם בבקבוקי בירה או וודקה בפיצוציה הקרובה. כולם ישבו (או עמדו) עם שקיות צהובות מלאות כל טוב והרוו צמאונם. עד שג'ינג'י אחד החליט שהם נהנו מספיק והתחיל, יחד עם חבריו באפור, לשפוך את האלכוהול של כולם אל הצמחייה מסביב. לו הייתי עורב, הייתי ממתינה לגדיד התמרים הקרוב, הן בוודאי תצאנה מיוחדת ומשכרות. 

עברנו בידוק אחר בידוק אחר בידוק. לא חושבת שראש הממשלה הגיע לתת בראש, אבל ככה זה הרגיש. בשער האחרון השומרת חיטטה בתיק ושלפה את בקבוק המים הקרים שלי. היא אמרה שאסור, אלא אם אני בהריון ואז מותר. אחרי הפאניקה הפנימית המוסתרת היטב למשמע הרעיון הבלתי נתפס של הריון נוסף הוצאתי בטן החוצה היטב ואמרתי שכן. למזלי התיישבנו רחוק ממנה, אז היא לא ראתה איזו אמא לא אחראית אני, וכמה אלכוהול הוזרם אל הבטן הכאילו הריונית שלי. 

שמיכת פיקה על הדשא. הקהל הולך ונאסף. מתעבה ומצטופף. ואיכשהו אנשים מכבדים את השמיכה ולא דורכים עליה. או עלי. או על התיקים שלנו. זה החזיק מעמד יפה עד סוף החימום. אחר כך היה הרבה יותר מדי צפוף ואפילו אנחנו כבר דרכנו עם הנעליים על השמיכה. 

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשהייתי סטודנטית דלפונית עבדתי בנקיון בתי העשירון העליון. פרודיג'י היו פס הקול של העבודה. הייתי מביאה את הדיסקים שלהם איתי ומפריעה לכל השכנים היטב. פול ווליום, שיגבר על הרעש של שואב האבק, וישמע היטב גם כשמנקים את ריהוט הגינה שבחוץ.

כשהצלילים המוכרים היכו בעור התוף אתמול לא עלו בזכרוני מדפים מאובקים ואסלות מוכתמות. התמסרתי לקצב. הראש היה נקי מהכל. הרגליים קיפצו כמו הייתי איילה קלילה (ולא בהריון מדומה) והידיים נשלחו לכל עבר. ליטר בירה, כוס עראקשקוליות, שני טיולים לשרותים הכימיים, שלושה בחורים נאים שעשו לי עיניים (כחולות). מזל שפיתחתי כושר בשנה האחרונה. מזל גם ששמתי דיאודורנט. כי הרבה אנשים אחרים לא. וזה מצחיק לתחוב את האף לבית השחי של עצמך בשביל קצת אויר בלתי מצחין.

דאודורנט, אנשים. בחיית.

השתוללנו. נהננו. חזרנו הביתה מחוייכים. בלי קול ובלי שרירים תפוסים (לפחות אני).

 

ועם בקבוקון פיג'לינג אחד קטנטן שבכלל שכחתי שהיה לי בתיק.

 

אושר

היה לי ממנו השבוע במנות נאות

 

לפני 10 שנים. 25 במאי 2014 בשעה 10:19

 

זה מה שהן היו שרות, לו יכלו.

 

 *התמונה באדיבות סוקי המוכשרת. 

 

נכון שזו מתנת יומולדת נפלאה?

 

עכשיו אני יכולה להסתכל עליכם מלמעלה, לגמרי.

16 ס"מ תוספת, ולא התחלתי מנקודה נמוכה במיוחד.

:-)

לפני 10 שנים. 22 במאי 2014 בשעה 13:23

 

היום יומולדת

 

זה הכל

לפני 10 שנים. 19 במאי 2014 בשעה 13:34

 

 

השבוע יומולדת.

במקום להיות במצב רוח חגיגתי ושמח, אני בדאון וממשיכה להתדרדר. חשה בסופה המבעבעת מתקרבת, ומתקרבת.

 

השבוע יומולדת.

על מה אילל קודם? באילו תלונות שווא אבחר עכשיו? 

 

השבוע יומולדת.

שוב, לבד. שנה שלישית ברציפות. אבא כבר לא חוגג יומולדת איתי, בתאריך לידתנו המשותף. 

 

השבוע יומולדת.

and it's comming closer

 

השבוע יומולדת.

הגיע הזמן לעלייה!

 

לפני 10 שנים. 18 במאי 2014 בשעה 8:02