נכנסנו ללופ כזה, רודפים אחד אחרי השנייה במעגל של כאבי לב ואי אפשר לחזור על עקבותינו ולצאת החוצה באותה הדרך בה נכנסנו פנימה.
נדמה שכל מה שאנחנו יודעים זה לפגוע ולפייס, להיפגע ולכעוס.
זה לא משנה איך, או למה, או כמה. לולאה מפלצתית, המזינה את עצמה ומסרבת לגווע.
אולי הרדיוסים משתנים, והמרחק מהמרכז מתרחק ומתקצר חליפות. אולי, לפעמים, המהירויות משתנות. מדי פעם, והפעמים הללו נדירות יותר ויותר, מסתבר, אנחנו נעים בקוים מקבילים ומצליחים לאחוז ידיים במקום לדלוק זו אחרי זה אחרי זו.
זו לולאת חנק. האויר נגמר לי. כבר אין לי כוחות לחמוק מהמהלומות. בכל זאת אני מוצאת דרך להלום, גם בלי ששמתי לב, מסתבר.
מדברת על מה שהיה פעם, לפני המעגל והתקופה השחורה והבדס"מ והילדים ולא מבינה. לא מבינה איך חייתי ככה. איך הסכמתי. איך יכולתי לעשות את זה לעצמי.
לא חייתי. לא הייתי. הייתי סמרטוט בבלויי סחבות, מעניקת שרותים חסרת זכויות. הייתי כלום.
שונאת אותה - את היהלום של אז. שינאה עזה ומרחיקת לכת. ובכל זאת, ברגעים של חולשה, היא משתלטת עלי ומסיגה אותי אחורה, למטה, אל האפלה.
הכל משתנה כל הזמן, ביחסי גומלין עם הסביבה. רק הקצב, הקצב לא תואם.
תראו את הקליפ הזה. תראו אותו, תעשו לכם טובה. נראה אתכם לא מחייכים בסוף. אוח! מזמן לא ראיתי כזה חיוך אמיתי, מכל הלב והנשמה. עונג.
ולי? לי יש עונג מסוג אחר. לא שמים מלאים כוכבים.
לי יש שקית. שקית עם ריח של אושר.
טוב, לא רק ריח, גם אוצר קטן שהופקד בידי למשמרת.
אף פעם, מעולם, לא אהבתי כפות רגליים. בכלל. בייחוד לא כאלו שאינן שלי, אבל גם לשלי לא ממש התחברתי.
עניין הפוט פטיש נראה לי הזוי, סליחה על הביטוי. גם עכשיו, עם כמה שאני הולכת לאיבוד בין כפות הרגליים שלו, זה בלתי נתפס עבורי לאהוב כפות רגליים באשר הן. אין שום היגיון בזה, אבל מי בכלל מחפש היגיון? זו סטייה, למען השם!
אז עיזבו היגיון.
מכירים את אלו שמחפשים ללקק מגפיים/כפות רגליים במסיבות? אז אלה - אלה עם הפוט פטיש שמעריצים רגליים בלי שום קשר למי הן מחוברות. זה. זה פוט פטיש, נכון? זה תמיד היה הכי רחוק ממני שאפשר. היה יותר סביר למצוא את רון ארד אצלי בסלון מאשר אושר בכפות רגליים.
ופתאום.... וואוו.
אחרי הדמעות והבכי האיום והמילים והמוזיקה וגבעת טישו מכובדת הנעליים עדיין על כפות הרגליים שלו. אחרי יום עבודה שלם. אני מבקשת, לפני שהוא שולח אותי הביתה, להסיר אותן. רגל ימין עלי. פורמת שרוכים ורוכסן. הרגל מחליקה החוצה וגרב מפוספסת (מוכרת לי מאיפשהו) מתגלה תחתיה. היא לחה וחמימה. נושמת אותה עמוק. עיניים עצומות, נשימה עמוקה מלוא הריאות. עוד כמה כאלו אחריה. מלטפת אותה עם הלחי שלי. מתחפרת בתוכה.
מחייכת. שלווה.
מסירה את הגרב ושוב, נשימות עמוקות. הפעם גם הלשון עוזרת לי להכניס לתוכי עוד כמה חלקים קטנים.
רגל שנייה. אושר כפול.
זו רק ההתחלה, הוא אומר לי והבוהן שלו מוצאת מקום רך לנוח עליו.
הוא מלווה אותנו לדלת, ואני והאושר יוצאים אל הלילה ונוסעים הביתה. האושר בחיקי כל הדרך, נשימה עמוקה ורוגע מטורף.
אחר כך אארוז את האושר בשקית כדי שלא יברח ומדי פעם אקח נשימה עמוקה, כמו נרקומנית.
בזמן האחרון היא הרבה בכותרות. היא חלק מהחיים שלנו, תמיד. היא מניע חזק, קטליזטור לא רע בכלל לפעמים.
זה יכול להיות זוג הנעליים המהממות של המדריכה שמעוררים בי יצר בלי נשלט להשיג אותן לעצמי (והשגתי!).
זה יכול להיות זוג זקנים המתהלכים יד ביד בין מדורות ל"ג בעומר שיעוררו בי רגש חזק של "אני רוצה גם, ככה".
אנחנו מכירות היטב, הגברת קנאה ואני. אני קנאית נוראית. זה לא מגיע מרכושנות או מחשבונאות. זה בעיקר "למה אני/לי לא?". זכרון אחד ישן של קנאה ברורה. שלי, באחי הקטן. של אמא שלי מחבקת אותו, מלטפת לו את הראש, ושלי חושבת שאני לא זוכרת אותי מקבל כזה יחס. ולמה לי לא מגיע?
אני מקנאה בהרבה אנשים, על הרבה דברים שלהם יש ולי לא. בעיקר על יכולות שלהם ולא רכוש. לא מצאתי את עצמי מקנאה בגלל מכונית יפה או תכשיט מנקר עיניים. בעיקר ביכולות. ביכולת של מישהי אחרת, למשל, להעמיד אנשים במקומם כשהם מדברים או מתנהגים אליה בצורה שלא מקובלת עליה. ביכולת של מישהו לכעוס בלי לבכות. בחדות מחשבה, בהבנת המציאות נכוחה. ביכולת לבצע מניפולציות. אפילו ביכולת לשקר או להעמיד פנים (אני מקווה לזכור לכתוב על זה, ספציפית, בהרחבה בפעם אחרת).
לא זכור לי מקרה אחד שקינאו בי. לא שידעתי מזה, לפחות. עד לאחרונה. זה לא שלא היה במה, אני לא מפגרת עד כדי כך. תמיד יש, הרי. אחד הדברים הכי מעוררי קנאה שיש לי, היה, ותמיד יהיה - הזוגיות של שולץ ושלי. זה באמת משהו נדיר, שעם כל הפאקים שגם לנו יש כזוג וכבודדים, עדיין נדמה לי שזה אחד למיליון.
לאחרונה היו יותר ויותר מקרים שמשהו בי עורר קנאה כלפי. זה חדש לי. כנראה הלדעת או הלהרגיש את זה יותר מאשר העניין עצמו. אולי פשוט לא שמתי לב, או לא חשבתי שיש בי איכויות כאלו שיעוררו קנאה. ופתאום...
לא, אני לא מדברת בקנאה של שולץ לי. זה בכלל לא העניין. הזוגיות הפתוחה שלנו היא עסק חדש, ולא היו הרבה הזדמנויות בשבילו לקנא לי, אז זה נורמלי לחלוטין שזה יעסיק אותו. בני האדם סתגלנים גדולים וגם זה יהפוך בסופו של דבר לעוד רגש בסל, ולא לשק כבד על הכתף.
הרי הרמתי את עצמי מהאשפתות במו ידי, בכוחות נפש שלא ידעתי שיש בי. עברתי, ועדיין עוברת, שינוי מהותי. עמוק. הוא לא רק פנימי. זה ניכר גם בחיצוניות שלי. לאט לאט אני מבינה את ההקשרים בין השומנים שעטפו אותי ובין מגננות שונות שהם שמשו. וכך, אט אט, אני מסירה את המגננות הללו ואת שכבות השומן שייצגו אותן.
אני לומדת לחיות אחרת. להיות אחרת. גדלה מבפנים וקטנה מבחוץ.
ולסביבה, מסתבר, מאוד קשה לעכל את זה. אנשים רגילים למשבצות. הייתי במשבצת מסויימת. מה פתאום התחלתי לצאת ממנה? מי מרשה לי בכלל?
"שלא תרזי יותר מדי"
"בסוף יהיו לך קמטים"
"מה שחשוב זה לשמור"
"בסוף עוד יהיה לבעלך מה לקנא"
WTF?!?
והיו גם מקרים אחרים של קנאה בי. שהפתיעו אותי מאוד. יכולתי להבין אותן, את הקנאיות (לא כגנאי, חלילה וחס), אבל זה לא משנה את העובדה שזה היה לי מוזר, מפתיע, מעניין ומסקרן. היכולת שלי לנהל את הזמן שלי ולעשות דברים מסויימים שאחרות לא יכלו לעשות. הבנתי, לפתע, שאני הצעצוע החדש. אני לא צעצוע, שלא תבינו לא נכון. מאוד לא אוהבת את השימוש במילה הזו כתאור של יחסים בין בני זוג. אבל כמטאפורה, לאו דווקא בדס"מית (אפילו בכלל לא), זה עובד פה נהדר. בארסנל הנשים הנפלאות של איש המילים שלי, אני ה"רכש" החדש. אז זה טבעי, הרי. איך לא חשבתי על זה? אולי הקנאה שלי אליהן הסתירה לי.
הפעם זה שיר המתיחות, בסוף האימון. השקה חדשה, של סט חדש לגמרי של תרגילים ואפילו קיבלנו חולצות מתנה.
שלושה אימונים, כמעט ברצף. כשאני הודפת את הבר עם המשקולות עליו, שוכבת על מדרגת האימון האפורה, אני מדמיינת שזה הקבר של הפדלאה שהייתי, פעם.
אני סוג של רוקדת לה על הקבר, נאבקת בבר הכבד ופולטת קולות של נצחון. נצחון שלי, גם אם המערכה עוד ארוכה והמלאכה רבה. מתחילה ללמוד סבלנות, גם פה.
בין תרגיל מתיש אחד למשנהו אני מפטפטת עם מתאמנת שמתמקמת תמיד לשמאלי, מסתירה לי קבוע את דמותי במראה הגדולה (שזה לא רע, בכלל). כשאנחנו מעמיסות עוד משקולות על הבר היא אומרת לי "רזית יופי, ממש הצטמקת" ואני מסתכלת עליה בחיוך רחב ושותקת. בראש אני מחשבת כמה בכלל ירדתי מאז שהתחלתי להתאמן איתה. בחודשים האחרונים אני תקועה במקום, כמעט לגמרי. מבחינת משקל לא זזה בכלל. אז זה מוזר לי, מה שהיא אמרה. אמרתי לה, שבכלל לא ירדתי במשקל והיא צחקה עלי, ממש מכל הלב. "מה שמשנה זה איך זה נראה, לא המספרים". כן. אפילו שאני מרגישה נפוחה מבפנים, כנראה שמבחוץ זה נראה אחרת.
גם האיש שלי, בעלי היקר, מחמיא לי המון לאחרונה. בעיקר על הרגליים. מאז הביקור בבלגיה הוא פיתח אובססיה קלה לרגליים (או שאולי תמיד היתה ולא שמתי לב). לכולן שם היו רגליים יפות, ארוכות ובהירות, נתונות בנעליים מסוגננות ובמכנסיים קצרים או חצאיות קצרות. שלא לדבר על המחלפות הזהובות שלראשן...
באחד האימונים עשינו תרגיל בטן בו הרגליים מונפות ישרות למעלה וכדור פיזיו קטן המונח מתחת לגב מגביה אותן אף יותר. אחרי שהתייצבתי והבטתי מעלה הייתי מבולבלת לרגע, כי אלו לא היו הרגליים שלי מעלי. לקח לי רגע להבין שאלו בעצם כן הרגליים שלי, הנה הצלקת על שוק ימין שתוכיח זאת.
גם איש המילים שלי אמר לי שרואים שרזיתי מהפעם האחרונה שנפגשנו, שבוע לפני כן. הוא יודע כמה אני נאבקת והוא עוזר לי במאבק הזה לא מעט.
עכשיו, כשהוא רחוק והתקשורת איתו ממועטת מאוד יחסית, אני נאבקת יותר. האכילה שלי מונעת ריגשית. אני אוכלת תיסכולים ועד שהקיבה לא מתפוצצת, לרוב משטויות וג'אנק, אני לא מצליחה לעצור. המאבק קשה שבעתיים כשעדיין לא אזרתי אומץ להסתובב בחוץ עם הילדים, ואנחנו בעיקר בבית כל הזמן. אני שונאת את המלחמה הזו, לגמרי. כן, גם אתם, ברור. לגמרי.
עליתי אליו במדרגות עם סל מלא קופסאות אוכל וידיים רועדות. ידעתי שזה יהיה קצר ושאצא חסרה, לא ידעתי כמה זה יהיה מתסכל. ברגע מסויים הוא אסף את הידיים שלי אל החזה שלו, מסמן לי שלא לזוז, ופשוט חיבק אותי. נדמה לי שבכיתי כמעט היטב כמו בפגישה שאחרי, כשהצליף בי כך שאפילו נשארו כמה סימנים אחר כך.
הגוף שלי השתנה. הוא לא מסתמן בקלות כמו פעם. לדעתי לשינוי באחוזי השומן יש אשמה בעניין. זה מתסכל, מאוד, כי אני אוהבת סימנים. מאוד. גם הוא. לא רק סימנים כחולים. גם פנינות של כאב שנשארות אחרי אני אוהבת מאוד ומתענגת עליהן עד שהן מתפוגגות. פעם, ולא כזה מזמן, אחרי כמה הצלפות הישבן שלי היה מכחיל ושומר על הצבע לכמה ימים טובים. עכשיו, חצי שעה אחרי כבר קשה להאמין שקרה משהו. ותהיו בטוחים שהעוצמה שבה איש המילים מצליף בי היא החזקה ביותר שספגתי, מעולם. וזה רק מתחזק והולך, מפעם לפעם.
שיניים. יש טבעת של שיניים על זרוע שמאל שלי. חתכים קטנים בעור, שהעלו ארוכה, עם משטח קטן של כאב מתחת. יש לו שיניים חדות במיוחד. כשהוא נושך אותי אני רק רוצה שזה יגמר, זה כל כך כואב ואי אפשר לזוז, אחרת חלקים ממני ישארו שם, בין שיניו, בלעדי. אבל אחר כך, ימים אחרי, אני זוכה להתרפק על הפנינות שנותרות במקום הזה וזה עונג שאני מנסה להזכיר לעצמי תוך כדי.
העיניים מתרוצצות במעלה יד אחת ובמורד השנייה. לא מוצאת שום סימן. מרימה עיניים שואלות אל איש המילים שלי והוא מצביע על זרוע שמאל.
סימן כחול קטן. "זה לא מעכשיו" אני אומרת, והוא מסכים איתי תוך שהוא מראה את סימני השיניים שהותיר, כמה סנטימטרים במורד אותה הזרוע. הטבעה יפה ואליפטית עם כאב עמום תחתיה.
למחרת יתפתח גם שם סימן כחול עדין, מעט גדול יותר מהקודם. הכאב ישאר גם הוא, לשמחתי.
קצת אחר כך, בשמלה ירוקה מופשלת כלפי מעלה ורגליים מפושקות לצדדים הוא ישאל אותי בשיא הרצינות
"כואב נורא או גיהנום?"
איכשהו אני מצלחיה להבין את המילים שלו, אבל לא את הכוונה המסתתרת מאחוריהן. גם ככה זה כבר כואב מאוד. ברור לי שיש יותר, ואפילו הרבה יותר. כמה הרבה יותר מזה זה גיהנום? כבר הגענו לשלב הגיהנום? חשבתי שהולכים לאט.
הוא לא מוכן להחליט בעצמו, אפילו נוזף בי כשאני מבקשת ממנו לבחור ואני מוותרת על הגיהנום. על אף שהסקרנות הורגת אותי, הכאב בכוס הורג אותי, הפעם, הרבה יותר.
מוצאת את עצמי נאבקת, פעמיים. לספוג את הכאב האכזרי הזה - פעם אחת. להשאיר את הרגליים מפושקות - פעם שנייה. הוא לא קשר אותי, או ביקש ממני להתפשט, הפעם. כמה זמן אחרי זה הגיע חיזוק להחלטה הזו בדמות אזעקה שפילחה את הדממה שהשתרעה בין זעקה ליבבה.
אין שום אפשרות שלא לצרוח במצב הזה בו הכוס שלך חוטף, לראשונה בחייו ובחייך, הצלפות חגורת עור המלופפת היטב סביב כף ידו. לפני ואחרי הוא יספר לי על כאב אחר, אכזרי יותר, ואני אשמע היטב את ההבטחה שבמילים. ברור לי שזה יגיע. לא ברור מתי, רק.
המאבק לשמור על הרגליים פתוחות כפי שצריך (כפי שאני חושבת שצריך, יודגש. הוא לא אמר מילה, רק פישק אותן חזרה, בעדינות, בכל פעם שנצמדו זו לזו באימה) הופך קשה יותר ויותר ככל שהירך הפנימית והכוס חוטפים יותר ויותר. הוא מתיישב מולי ומניח רגליו על ירכיי כדי לנסות לעזור. אחר כך הוא ישב מאחורי, כשאני בגבי אליו ובין רגליו, רגל אחת שלו שומרת על רגל שמאל שלי מפושקת. יד שמאל שלו נתונה בשלי וימין מוסיפה להצליף ללא רחם. לא שצריך, לרחם. להפך. ככה צריך. בלי.
"תגידי לי מתי את לא יכולה יותר כדי שאוכל להתעלם מזה" הוא אומר לי, לא בצחוק. ברוך.
שומרת על ימין מפושקת, הראש נטמן בתוך החלציים שלו והדמעות מורידות את האיפור הכהה שלי על המכנסיים הבהירות שלו, והספה. הקיר, שלא מזמן נצבע בלבן, נשאר לבן. דווקא זה הפתיע אותו.
בוכה לתוכו. בכי שמרוקן ממני שכבות של כאב טרי, ישן ועתיק. בכי שמשחרר אותי וסוחף אותי לתוכו. אפילו כשהוא כבר בכלל הפסיק להצליף וכולי מכורבלת לתוך הרגליים שלו הבכי ממשיך לטלטל אותי והוא מביט בי בחיוך מסופק. מתוך הדמעות ובין השיער הפרוע שנדבק לפנים אני מחייכת אליו חזרה, מאושרת. מהבכי, מהצרחות, מהכאב ומהדם הניגר. איפשהו, בתוך החלציים שלו והבכי המיוסר שלי ("את בוכה ממש, מכל הלב" הוא אומר לי וזה מפתיע אותי, כי בכלל לא חשבתי שאפשר אחרת), בין שאון ההצלפות העמום והצרחות הרמות, מצאתי לי שלווה.
לרגעים בודדים של חסד הצלחתי להותיר את ימיני במקומה ולהוסיף לספוג כאב איום (אבל לא גיהנום, ברור) כשבראשי מהדהד המשפט שכתב "מחר אני אכאיב לך בשביל לעשות לי טוב".
הבכי התפוגג, מצאתי מחדש את התנוחה והוא כבר הרים את ימינו להצליף בי שוב כשהצלילים העולים ויורדים פילחו את האויר. יצאנו יחפים אל חדר המדרגות, מוקפים בשכנים שלבטח עד לפני רגע שמעו את צרחות האימה שלי. ברגעים כאלה רק השיער הפרוע שלי מצליח לתת לי מחסה, מסתיר את הפנים המבוהלות והמבויישות שלי. איש המילים מחייך אלי ודורך לי על הרגליים כשהשכנות בפיג'מות הטיפוסיות מדברות בינן בשפה זרה והצופרים לא מפסיקים להחריש את האוזניים. אחרי שהרגיע אותי שהאיפור לא באמת מרוח לי על כל הפנים הבהלה חודרת אלי. כשהילדים לא איתי אין מה שישמור עלי בשלווה מזוייפת והוא מחבק ומלטף אותי כשאוזני צמודה לחזה שלו ומקשיבה לפעימות הלב.
אחר כך מצאתי לי מקום שלו ובטוח בין כפות הרגליים שלו, ואפילו שנשלחתי הביתה מוקדם מדי, חסרה מדי, הצלחתי לנשום אויר פסגות.
אלו ימי מלחמה, וכבר אמרתי לא פעם אחת.
אני שונאת את המלחמה הזאת.
במקרה של אזעקת אמת ישמעו צפירות עולות ויורדות.
כשהיינו ילדים קטנים אף פעם לא הבנו למה מתכוונים.
כואב לי שכל כך הרבה ילדים היום מבינים, ועוד הרבה יותר מזה.
תקשיבו לו, לשיר. למילים. תנו למוזיקה לקחת אתכם קצת.
היחיד שהדמיע אותי. הופעות חיות בכמות שלא ראיתי בכל חיי גם יחד (הגזמתי, אבל לא בהרבה), להקות שאני שומעת מעל 20 שנה כבר, והוא, לבד על הבמה עם הגיטרה והזקן, הוריד לי דמעות.
מוזר לטייל בעולם אחר ולדעת שהילדים שלך במקלט, ישנים במקלט, צמודים לבית. מוזר לשבת על ספסל בפארק ולדעת שכל התכניות שהיו להם הלכו לעזאזל, שהמדינה שלך במלחמה, והשמש הצפונית היתה שוזפת אותך אותו הדבר בדיוק גם אם היה שקט.
.
זה לא קל, העולם החדש שלנו. אתמול, תוך כדי שיחה על הקשיים שלו בעקבות הקשר של איש המילים ושלי, הבנתי משהו מהותי.
הרצון שלנו, כל אחד מאיתנו בנפרד, שלא להרגיש שלשני (או לשנייה) יש קשר משמעותי עם מישהו אחר הוא לא הגיוני. זה לא יכול להתרחש, וברגע שנפסיק לנסות לכפות את זה, יהיה לנו יותר קל.
אני אפילו מפתיעה קצת את עצמי וממש רוצה שיהיה לו קשר משמעותי עם מישהי. לא כדי שאוכל להתמודד עם זה, או כי ככה יהיה לו יותר קל להתמודד עם מה שלי יש, אלא כי זה יעשה לו טוב. רק כי זה יעשה לו טוב, מהסוג שאני לא יכולה לעשות או לתת לו.
המכונית לוקחת אותי אליו, אל איש המילים שלי (שלי, כן. אושר). בלי אפליקציית ניווט אפשר להקשיב למוסיקה בפול ווליום. פרל ג'אם מנעימים לי את הדרך. מזמן לא הקשבתי להם, בטח לא לישנים שלהם. להקה שגידלה אותי, ועוד דור שלם של צעירים ברחבי העולם. האלבום "TEN" חקוק, מילה במילה, אצלי בלב ובראש, כך גם השניים שבאו אחריו.
אדי ודר, עם הקול האלמותי, חורץ לי דמעות במייק אפ. שיר שקט, חזק, חובט. לא יכולה לעצום עיניים אבל רואה בעיני רוחי אותנו עומדים, עטופים בעשרות אלפי אוהבים אחרים, המוזיקה מרעידה לנו את הפופיק וכולם שרים יחד. זה תכףיקרה, אבל הצמרמורת מנערת אותי היטב כבר במכונית.
השיר מנוגן שוב. ושוב. ושוב. המילים נצעקות. על אף אווירת הנכאים של השיר אני מוצאת בו כוח, אופטימיות, תקווה. כי לא משנה מה, מה זה כבר משנה (פאראפראזה על "כל סוג של משו, זה משו" הגאוני של הקטנצ'יק שלנו, שהוא כבר לא כזה קטנצ'יק והיום היה היום האחרון שלו ever בגן).
אחרי שטיפסתי שלוש קומות על עקבים גבוהים במיוחד (בחיי שזה מרגיש כמו ללכת על קצות האצבעות) נעמדתי, מתנשמת מעט, מול הדלת. בפעם שעברה הוא אמר לי שאם לא אדפוק בדלת כמו שצריך הוא לא מכניס אותי. אני בוהה בדלת האטומה ומנסה להתייעץ איתה מה זה "כמו שצריך"? לא חלש, זה ברור. אבל כמה חזק? כמו "הלו, משטרה, תפתח" או כמו "איפתח אל באב" או יותר כמו מתרימים של האגודה-למען-המלחמה-בשקר-כלשהו?
פעמון. הו! אני גאון, לפעמים. פעמון. הידד!
הוא מחייך אלי, הבין את תרגיל ההתחמקות היטב. אני כל כך מרוצה מעצמי שאני מתחילה לצחקק כמו מפגרת. אחר כך הוא יבקש ממני לתקן והצחוק יעלם. הוא יחזור, בוורסיה היסטרית יותר, אחר כך.
הרבה אחר כך אני על הבטן, על הספה. הוא יושב עלי וכף הרגל שלו מולי.
אני נושמת דרכה, אותו. אותי. יש לה ריח של עוגת שוקולד, נשבעת לכם. אני מתמוגגת. בפעם שעברה היא הריחה כמו עוגת גבינה (קונדיטורייה בכף הרגל, כנראה).
אני אנשום אותי גם דרך הפופיק שלו (כשהוא לא יעצור לי את הנשימה) ואנסה להטמיע אותי בתוכו, בין הקיבה לריאות ולכבד. גם בין הרגליים. גם דרך השיער של אחורי הראש. אספוג אלי כל מולקולה אפשרית ממנו, אשא אותן איתי למחוזות רחוקים.
יש לי מקום.
אין לו מילה, או שם, או הגדרה.
אבל הוא קיים.
יכולה להסתכל קדימה, להרגיש אותו ממשיך לאחוז בי גם מעבר לסיבוב.
