הוא כלכך יפה, הקליפ הזה. בכלל, הקליפים שלה מהממים. המוזיקה לא רעה בכלל, גם. בדרך כלל.
אני רק מחכה שהלק שלי יתייבש, אין הרבה דברים שאפשר לעשות בזמן הזה.
אפשר לראות טלויזיה, אבל אין שומדבר מעניין בשעות האלה ולא בא לי לחטט בVOD רק כדי להיתקע מול משהו מעניין, וארוך, שיגמור לי את כל הבוקר (כן, 12, צהריים. כן. בסדר, בסדר).
אפשר לקרוא ספר, אבל שלי עמוק בתוך התיק, ולהוציא אותו החוצה יגבה מחיר מאחת האצבעות, לפחות. לא, לא הפעם. אני צריכה אותן יפות ומושלמות.
אפשר לשחק במשחק בטלפון, שיחקתי, נגמרו לי החיים.
אפשר להקשיב לשירים ולצפות בקליפים ביוטיוב, שזה מה שעשיתי, ואז הקליפ הזה עשה לי נעים, אז באתי לעשות נעים גם לכן ועל הדרך לכתוב כמה דברים שלא חשבתי בכלל לכתוב עליהם, בטח לא פה, אבל הנה, אני מרגישה אותם מתפרצים מהמאחורה של המוח.
כתבתי. צינזרתי. עמכם הסליחה. או שלא, אבל כיפורים וזה, אתם חייבים לסלוח לי :)
לפעמים זה פשוט יוצא ממך. את לא חושבת על זה קודם. אפילו לא חשבת לכתוב, בכלל. רק בדקת איזה מייל או הדפסת משהו לילדים. פתאום המסך מולך. פתאום את כותבת. המילים לא מתנסחות במשפטים יפים ומתוחכמים. הן לא מסתדרות בשורות יפות ומנצנצות לך בחושך. הן זורמות מקצות האצבעות ונשפכות החוצה. מהר. בלי לחשוב או לתכנן. או להבין, אפילו, לפעמים. את לא שמה לב והנה - הן מביטות בך חזרה. כמו התהום של ניטשה. הן כבר לא ממש שלך, הן מסבירות לך בשקט. עכשיו תעשי איתן מה שתרצי, אבל לא תוכלי לשאוב אותן חזרה, או לשאוף, או לנשום. גם אם אפחד אחר לא יקרא אותן, לעולם.
לפעמים זה מתבשל לאט, כמו קדירת בשר משובחת. בפוייקה, קבורה עמוק עמוק מתחת למדורה בזמן שכולם יושבים במעגל ושרים שירים של פינק פלויד ולנון (רק לא דילן, אם אפשר, הוא צורם לי נורא. גם לא יאנג, בעצם. הוא נושא עימו זכרונות כואבים מדי). את לא ממש זוכרת מה זרקת פנימה לפני שחתמת את הסיר. זה גם לא תמיד משנה. הכל סגור ומתבשל במיצים של עצמו. הם זולגים מאחד לשני, משביחים את הטעם ומרככים את הבשר. בסופו של דבר הניחוח ינצח את הכל והתבשיל יעלם. המילים שלך יאכלו עד תומן. כשיחפרו אותו החוצה הכל כבר יהיה מסודר וברור, כל שישאר לך זה לסדר את המשפטים בצלחות הגשה יפות, לתבל אותם בשיר ולהגיש חם. אפילו לוהט.
לפעמים את מרגישה את זה לוחץ, בבטן. זה מעיק ומפריע ואת לא ממש מבינה למה, אבל את יודעת שאחרי שתסיימי לכתוב את זה תרגישי טוב יותר. מה לכתוב? את לא באמת יודעת. מתי? עדיין לא. כמו מורסת מוגלה, רק כשהיא ממש בשלה היא מתפוצת, והיא לא שואלת אם זה זמן טוב, עכשיו. כשאצבעותייך תרקודנה על הקלידים תצליחי לקלוט מילה אחת או שתיים והאוויר יזרום בקלות יותר. המילים ישפכו החוצה ובסופו של דבר תביני מה זה היה שהפריע לך לישון, לנשום, לחיות.
לפעמים זה משהו שקרה, או קורה. את צריכה לסדר לך אותו, להסביר אותו לעצמך. קודם כל לעצמך. הכתיבה עושה לך את זה. מסדרת. מבהירה. מנקה. מתמצתת. המחשבות מתיישרות למילים, משפטים, פסקאות. מאירות את המציאות מחדש. בונות חדרים לאחסן בתוכן זכרונות ותקוות לעתיד. היכלים של עבר מלאים שאיפות.ריקמת מציאות דקיקה הנאחזת בציפורניים באותיות לבל תאבד לעולם.
לפעמים זו כותרת. שתיים שלוש מילים שמתארות את זה כל כך יפה, שאת חייבת להצמיד אליהן עוד, שלא תשארנה בודדות שם למעלה, בראש הדף. כל השאר נכתב בקלות, כי הכותרת עשתה את זה נהיר וברור ומסודר יפה, כמו שאת אוהבת.
לפעמים זו מילה. מילה שנתקעת ואת לא מצליחה להתחמק ממנה. היא חוזרת וקופצת. נועצת לך אצבע בעין, או בזרוע, או בבטן. עד שאת מורידה אותה, אל הכתב, כמו סדרה ברמיקוב (אותיות, ידעתם שיש כזה? אני חייבת לי אחד, לשנה החדשה). גם על הכתב היא מקפצת ומדלגת ומכתימה את עצמה שוב ושוב.
לפעמים זה שיר. שיר שמזיז מילים שנרדמו עמוק בפנים ומגיר אותן החוצה כמו עץ גומי. לאט לאט החתכים אוספים נוזלים והן זולגות החוצה.
לפעמים את פשוט מרגישה שצריך. שהגיע הזמן. שאת חייבת לשבת לכתוב כמה מילים. לא משנה מה.
רגע לפני שהנעליים החדשות נושאות אותי החוצה שלחתי יד לסלסלת הפלסטיק השקופה והתזתי על עצמי בנדיבות, לצערי הרב, מהבקבוק הראשון שתפסתי.
זה לקח שלוש שניות, או בטח פחות, לכל הכימורצפטורים באף שלי לרצות למות ולשלוח לפקעת ההרחה שבמוח שלי אותות מצוקה נוראיות. ההפגנה שלהם היתרגמה לעננת ריח מסריח במיוחד שאופף אותי מאותו רגע ועד המקלחת שתבוא עלי לטובה מיד לכשאסיים את הקפה וכתיבת שורות אלו.
זה לא הוגן, לדעתי. כי כשמותז עלי בושם בניחוח מוצלח הוא משתלב עם החיים ואני לא מריחה אותו נון סטופ כמו הזוועה הזו שדבקה בי על לא כל עוול בכפי
יש לנו בבית את שני קצוות ההרחה - האמצעי שניחן בחוש ריח של כלב (שמריח הכל חוץ מעצמו) ואבא שלו, הרי הוא שולץ היקר, שלא מריח כלום, אם הוא לא יודע שהוא צריך להריח או שזה ממש, אבל ממש מסריח.
שניהם דוממים.
במקרה הזה זה ממש - מי שמריח הוא המסריח.
יאללה, אני הולכת לשטוף את הזוועה מעלי.
השיר הזה התנגן בכל מסיבה שמכבדת את עצמה כשהיינו טין בעצמנו
אני זוכרת אותי מטלטלת את הראש
ורעמת השיער הפרוע איתו
מול רמקולים אימתניים באיזו מסיבה באיזה קיבוץ עם החבר'ה מהתנועה
אלו תמיד הדברים הקטנים שגורמים לאסימונים ליפול במקום.
זה תמיד יתפוס אותך לא מוכנה, יסתער בבת אחת ויזיז יבשות ממקומן.
"וולקם טו ג'מייקה, הכושי בחדר השני"
אף פעם לא ידעת איך זה להיות בצד הזה, ופתאום זה מכה בך בבטן כל כך חזק שבהתחלה את בכלל לא מבינה מה קרה. השקט מקפל אותך והמבטים שהריצפה מקבלת משקפים לך מציאות שאת בכלל לא רוצה להיות בה. איפה השרביט של גבי ודבי כשצריך אותו? שרביט ביד אחת, היד שלו בשנייה, מפה של הקריביים ובהינף קסום אחד יש ערסל וחוף וכושי שמנפנף בכפות תמרים.
במקום זה הבטן מתהפכת לך, הזיעה הקרה שוטפת אותך וכל הקרדיט עף מהחלון.
את יודעת שהדמעות יטשטשו לך את הכביש, אז את מחכה שהן תתמעטנה לפני שהטרנטה תיקח אותך הביתה.
הזרועות שמחכות לך בבית עוטפות אותך בחום ואת יודעת שהאיש שלך מכיר את הצד הזה טוב ממך. הלב שלך נחמץ. כואב לך הרבה יותר עכשיו, כשאת יודעת איך זה מרגיש לו כשאת המבטים לריצפה זו את שנותנת.
(ולא אכפת לי שאתם כבר הרבה פחות מגיבים לי, טוב לי, וזה בסדר שאתם פחות מזדהים או מפרגנים. ככה זה. כבר מזמן אמרתי, אבל משום מה היתה איתי חוסר הסכמה. נראה לי שהעניין הוכרע...)
שבת בבוקר, במיטה. בעצם, לא ממש בוקר. צהריים, אפילו לא כאלה מוקדמים.
הידיים זזות ונוגעות ולמיינד לוקח זמן לפענח מה נוגע במה. לאט לאט הכל נהייה ברור יותר ומכוון יותר.
לשנינו ברור מה עומד להתרחש. ומה תנאי הבסיס לזה - הדלת צריכה להיות נעולה.
"קומי תנעלי את הדלת"
"למה דווקא אני?" אני ממלמלת בעודי פוקעת את קורי השינה האחרונים ומתיישבת.
"תהיי שפחה קצת" הוא אומר לי.
"אני לא שפחה"
הוא לא ממש מבין למה אני מתכוונת.
"זה שאני אוהבת שמכאיבים לי או שאומרים לי מה לעשות, לא אומר שאני שפחה". ככה, על רגל אחת. כי בתכלס, יש משהו אחר בראש של שנינו, תעזבו אתנו מדיונים פילוסופיים על הבוקר (כן, נו, טוב, על הצהריים נשמע פחות טוב).
אני באמת לא. שפחה. לא יודעת להגדיר מה אני כן. נשלטת נשמע מאוד קרוב, כי כן נעים לי לקבל הנחיות ברורות להתנהגויות וכאלה. כן, יש בי כניעות טבעית וצייתנות כמעט אוטומטית. כן, יש בי נטייה לריצוי הסביבה. אבל לא, אני לא שפחה. אני לא ממש נשלטת. בטח לא כל המילים האחרות שמוצאים כאן באתר (רשימה חלקית ולא ממצה: צעצוע, רכוש, משרתת, זונה, כלבה, סמרטוט ועוד כהנה וכהנה כיד הדימיון).
אני לא רכוש שאפשר להזיז ממקום למקום ולהחליף לו בעלים בלי שזה ישנה לו בכלל.
אני לא צעצוע או חפץ.
משנה לי מאוד מי זה שנמצא בצד השני של השוט, ההוראה והיד. מאוד.
פעם, לא כזה ממש מזמן, יכולתי לקבל כאב מכל אחד, כמעט. לא היה צריך הרבה עומק או הכרות או לא יודעת מה.
היום המחשבה על ידיים זרות עלי מעלה בי חלחלה.
ההתמסרות שלי תלויית אדם, גם אם היא חלק מהאישיות שלי.
נורא קל להכניס אנשים למשבצות. לומר: זו שולטת. ההוא נשלט. זה קל לקבל כותרת, לפעול על פיה.
כבר אמרתי, לא מזמן, שאני אוהבת כשקשה, נכון?
אני לא נכנסת למשבצת. לפחות, לא מצאתי לעצמי כזו שאוכל להיכנס אליה ולהרגיש בנוח.
אל תגדירו אותי
אל תגדרו אותי
זורמת
למה אין אופציה כזו שם למעלה, הא? שיהיה: נשלטת/שולטת/מתחלפת/אחרת/לא בעסק/זורמת.
תנו לי לזרום עם איך שאני, מי שאני ומה שאני בלי לשים לי גבולות וגדרות
לא יודעת איך אקום בבוקר. איך יתנהל היום שלי (הוא שלי, באמת?). איך הוא יגמר. באיזה מצב אפגוש, אם בכלל, את הכרית שלי.
יודעת לכוון, להתכוון. להשתדל.
לכוון, להתכוונן.
לא כמו צלף ששם את הצלב על המטרה ושולח כדור שיפלח אותה.
יותר כמו ילדה, ששמה זרע בעציץ ומדמיינת את מיץ הלימונים שתכין ערב אחד, עם הרבה קרח, על מרפסת הצופה צפונה.
לאחרונה מתרגלת יותר ויותר את הרגע. איך להיות בתוכו. מנסה לכוון אותו. לשנות לו את התדר.
זה קשה.
ואז אני מרימה משקל כפול גבוה מעל הראש. מורידה ומרימה שוב, לפי הקצב. זה פאקינג קשה. קשה כפליים. ואז, אאוריקה מזדיינת. בום של אינפורמציה שזורמת במיליוני שניות בבת אחת ובו זמנית.
אני אוהבת את זה
אוהבת שקשה
לעמוד על גבול הבלתי אפשרי
ולא לסגת
אולי קצת לנוח
ולהרים את הידיים שוב, גבוה
עם משקל כפול
ולחשוב שבעוד חודש
הוא יהיה משולש
אז גם בחיים. להרים ווליום, לשנות תדר ולזרום עם הרגעים ברצף. קשים. רצוי. אחרת מה זה שווה?
הוא שאל אותי עוד לפני שבכלל נפגשנו. היינו אמורים להיפגש למחרת, והוא ראה את הציפורניים באיזו תמונה שבכלל לא היתה קשורה.
"אם יהיה לי זמן" נדמה לי שעניתי. או משהו בסגנון. היו לי המון הכנות ליום אחרי ובכלל לא הבנתי את הרמז בדבריו. בכלל לא הבנתי שהיה כזה בשביל שאבין.
הלק לא תוקן, ואחרי שנפגשנו פנים אל ירך הדבר הראשון שהוא ביקש ממני לעשות זה לתקן אותו.
מאז הוא בוחר לי צבעים. לפעמים הוא אומר לי גם באילו אצבעות למרוח איזה צבע. לפעמים גם גוון ספציפי.
זה כל כך נעים לי, זה מפתיע לפעמים עד כמה.
הצבעים שלו, עלי. על קצות האצבעות שלי. ועל הבהונות.
זה לשבת שעה. להסיר את הצבעים הישנים (בני כמה ימים או יום אחד), לשייף ולסדר, למרוח בסיס. לבחור גוונים מהצבעים שציין (אלא אם ההנחיות היו מפורשות וספציפיות), להתלבט בין כמה שילובים שונים (זה תמיד יותר מצבע אחד, לפעמים שלושה או ארבעה). לפעמים אני בוחרת לפי מה שמתחשק לי בין האפשרויות השונות. לרוב אני מנסה לנחש מה יהיה הכי יפה בעיניו. לבחור אילו אצבעות באיזה צבע (שוב, למעט במקרים שהבחירה אינה בידי), אם סימטרי או לא (אני נוטה לאי-סימטריות), כמה מכל צבע.
לשים מפריד בין הבהונות.
למרוח שכבה ראשונה. להמתין.
שכבה שנייה. להמתין.
שכבה שלישית - שקופה ומבריקה.
לחכות לייבוש.
לצלם ולשלוח אליו, במתח.
למה במתח, למה? למעט מקרה אחד, שהצבעים ממש לא ישבו עלי טוב, הוא תמיד אהב והיה מרוצה אם בחרתי בעצמי.
ובכל זאת, במתח. בהתרגשות. באושר מוחלט כשהוא כותב שהוא מרוצה, שזה יפה.
לפחות פעמיים בשבוע במהלך החודשים האחרונים, וזה עדיין מרגש. זה עושה לי שקט ונעים.
לא נושמת היטב. נשימות רדודות מהירות ומבוהלות. הפחד והבהלה מזינים אותו, בין היתר. איכשהו, גם ככה, גם בלי לנשום היטב, יש מספיק אוויר. לצריחה.
ותמיד, (אם הייתי אישה מאמינה זה היה המקום להוסיף איזה "אלוהים ישמור" אחד קטן), אבל תמיד, אפשר יותר.
אפשר להדק את הזנבות ולכרוך אותם יחד, לקפל לשניים, וגם בלי לזוז להוריד דמעות. אחר כך אפשר גם להביא את כל זה במגע מהיר ולתת לפחד לקחת אותי.
מה מאפס את הספירה?
היא מתאפסת, בכלל?
==========================================
השיר לוקח אותי הביתה. נסיעה איטית עם נהגת אוטומטית ששרה לה עם הרדיו ומנסה להיזכר מה היא לוקחת מהשיחה. היא לא מדברת, רק מקשיבה. היא אוטומטית. מהנהנת, מנסה לשמור על כל המילים בזיכרון ולהגיש סיכום ברור לבשר ודם, לכשתחזור. היא מדממת וכואבת וצוחקת והכל נראה רגיל. רק הבכי שלא מגיע כשצריך מזכיר לדומעת שהיא לא בשליטה. שהיא לא יכולה לבוא וללכת מתי שהיא רוצה. גם אם היא לוחצת על הכפתור האוטומטית לא תמיד נעלמת.
זה כמעט עולם מקביל. כמעט, אבל לא. במרחק נגיעה, ממש.
==========================================
"מה חשבת לעצמך כשבחרת אותי?"
בחרתי טוב.
לא, לא טוב.
מצויין.
ניסיתי לומר את זה כשנעלת שיניים על כף היד שלי, אבל הצרחות הקדימו את המילים ולקחו להן את כל האוויר.
שיקרתי הרבה בתור ילדה. המון. אי אפשר היה שלא, כי לפעמים השקרים הצילו אותי מכמה מהלומות קשות. למדתי להסתיר ולא לחלוק, הרבה יותר מאשר לשקר. לשמור לעצמי הרבה מאוד דברים, כי אם אשתף, איכשהו, תמצא הדרך להתשמש בדברים האלה נגדי. זה מאוד קשה להסתיר בבית שאין בו פרטיות. אני לא מדברת רק על סגירת דלתות, אבל גם. וגם חיטוט בכיסים, בתיקים, במגירות. במכתבים, ביומן האישי. אם הייתי צריכה להסתיר משהו, לא היה לי איפה. רק בראש, או בכלמני מקומות מסתור מחוץ לבית (בעיקר את הסיגריות, בתקופה שלפני שהם ידעו שעישנתי, וגם אחרי, אלא אם לא היה לי אכפת שיזרקו לי אותן).
כשאין שום מקום פרטי, פיזית, בונים עולמות חלופיים. בראש. היו לי המון כאלה, בתור ילדה. המצאתי עולם שלם, בלתי נראה, שרק אם היתה לך טבעת, גם היא בלתי נראית, כמובן, היית יכול לראות אותו. אני זוכרת אותי בגן, מנהלת שיחות ערות עם הילדים הבלתי נראים ומתווכחת עם הילדים הנראים מהגן שזו לא המצאה שלי, שזה באמת קיים. אפילו הצלחתי לשכנע את הילה (השם האמיתי שמור במערכת הזיכרון הדפוק שלי) לענוד את הטבעת והיא אשכרה ראתה אותם וסיפרה לכולם שזה אמיתי. אחר כך הרבה רצו גם, לענוד את הטבעת, אבל לא הסכמתי.
היה לי חבר דמיוני גם בתיכון. בגילאים האלה זה קצת פחות מקובל, או מעיד על בריאות נפשית טובה. ידעתי היטב, כמובן, שהוא ממוצא. לא שיקרתי לעצמי או האמנתי שהוא קיים, כמו בילדות (גם שם אני לא סגורה אם האמנתי בזה כמו בפיות, או שידעתי שזה בכאילו אבל שיחקתי את המשחק עד הסוף). אבל דיברתי עליו (לא אליו) עם אנשים. קראו לו יואל. הוא היה טיפוס דיכאוני. הוא, כביכול, הכיר לי את העולם המוזיקלי שלי (שאיכשהו, באמצעים הדלים של שנות השמונים, בעיר רחוקה מהמרכז בה המוזיקה המקובלת היתה יותר זוהר ארגוב ופחות פינק פלויד, גיליתי ופיתחתי לבד). היינו מנהלים, לדברי, שיחות נפש על מהות הקיום והסיבה לחיים. על למה בכלל לחיות, מה זה שווה או נותן לנו. על הסקרנות לגבי מה קורה כשמתים. בסוף הוא התאבד, כי הוא רצה לדעת מה קורה. הסקרנות שהרגה את יואל, אם תרצו. הוא לא סיפר לי מה קורה שם, עד היום. אבל את הסיפור על מותו סיפרתי לחברים מתנועת הנוער בדמעות קורעות לב, כולל בריחה אל הגג כדי להרגע לבד.
אני עדיין מתגעגעת אליו.
שיקרתי להורים שלי, רק במצבים קיצוניים. השתדלתי שלא, כי לא חשבתי שאני כ"כ טובה בזה. ובטח שלא יכולתי לזכור אחר כך את כל הפרטים של השקר. בעיקר הסתרתי, הכל. כולל רגשות. גם דברים שאולי מוטב היה לי לספר להם, אבל פחדתי שיאשימו אותי. למשל, כשהיה מבוגר שניהל איתי מערכת יחסים מינית נצלנית, בגיל 15. הם לא ידעו מכלום, גם כשכבר הבנתי שמשהו דפוק פה המשכתי להסתיר את זה והתמודדתי עם כל ההשלכות של זה לבד. גם כשנאנסתי, אונס מלא קלאסי בפעם הראשונה ואונס ע"י מכר בפעם השנייה, הם לא ידעו מכלום. שום כלום.
שיקרתי כמה פעמים בודדות, כאלו שאני זוכרת. אחת מהן היתה הפעם האחרונה שזה קרה. הייתי בתיכון. י"א או י"ב. יצאנו לפאב ולא היה לי מספיק כסף. לקחתי את הכרטיס של אבא שלי ומשכתי מהכספומט 20 שקלים. אחרי כמה ימים הוא גילה את המשיכה המוזרה בחשבון שלו (כי איזה מבוגר מושך סכומים כאלה קטנים. הקטע הוא, שאם הייתי מושכת נגיד 500, הוא בחיים לא היה עולה על זה). הוא שאל אותי אם זו אני, ואמרתי שלא.
אחרי יום הוא שוב שאל אם זו אני, ואמר שלא יכעס אם כן (בטח...) אבל הוא רוצה לדעת לפני שהוא מגיש תלונה לבנק. מנהל הבנק היה שכן שלנו, ונהיה סיפור שלם עם הבירור הזה. אני לא חושבת שהיו מצלמות בכספומטים אז, אבל נדמה לי שזו היתה הנקודה בה נשברתי והודתי שזו אכן אני. מאז ההורים שלי מעולם לא נתנו לי יותר להתקרב לכרטיסים שלהם, לא סמכו עלי בשיט, בכלום. לא רק בזה. למדתי את הכוח ההרסני של שקר שמתגלה ומאז זה יצא לי מהחיים, לתקופה ארוכה מאוד.
עד שגיליתי את הכלוב, ואז ניסיתי לשקר לשולץ, בהצלחה מסויימת. אבל להסתיר לא הצלחתי, וכל העסק נמשך חודש וחצי והביא אחריו סדרה שלמה של כאבי לב מכל הכיוונים.
להעמיד פנים מעולם לא ידעתי. לשחק אותה, להיות קולית כשאני לא. תמיד קינאתי ביכולות האלו.
איש המילים שלי אמר לי שרואים עלי כשאני חושבת. זה קצת הצחיק אותי, כי אני כל הזמן חושבת (אפשר להפסיק?) אבל נראה לי שהבנתי את הכוונה שלו.
מי שמכיר אותי יודע. אצלי זה ממש what you see is what you get.
