Apparatus

היו אלו ימים אחרים. קשה מאוד לדמיין את זה היום. בטח למי שנולד וגדל בעידן אוטוסטראדת המידע. 

אבל פעם לא היה. לא היה מידע זמין בלחיצת כפתור. מה אני מבלבלת לכם, אתם בטח זוכרים.

אז אז, אי שם בשנות השמונים, לפני גלגל"צ אפילו, מישהו, באיזו תחנת רדיו, בשעת לילה מאוחרת, השמיע את השיר הזה. 

אתן מכירות את זה שיש רגעים בחיים שנחקקים בזכרון בפירוט מטורף? (הפניה בלשון נקבה כי זכרים, על אף השורש ז.כ.ר אינם מצטיינים בזכרון מוצלח, בייחוד לא כזה הקשור בעולם הרגש, אם תרשו לי להיות מעצבנת ולהכליל רגע. כי מי לקחה גביע ב78, את מי היא הביסה, באיזה הפרש ומי הבקיע, זה כן. אבל היומולדת שלך? יום נישואים? תזכירי לי רגע מי את...).

אז זה לא היה מהרגעים האלה. כי אם זה היה, הייתי בוודאי זוכרת מי המבצע. אבל לא זכרתי. רק את השיר, את הצמרמורות שהוא הביא איתו. את הקול המחליק והמלטף. את הדמעות שהוא הוריד ממני. והייתי לבד, ולא היה לי את מי לשאול "מי שר? מכיר?". סביר שגם לו היה, לא היה יודע. רוב האנשים שהכרתי אז לא חלקו עמי את הטעם המוזיקלי. אבל אם היה צריך להחין בין ז.ארגוב לש.תבורי, בוודאי יכולתי למצוא סיוע ללא בעייה. גם לא יכולתי לשאזם את השיר בשנייה, לעשות לו לייק ולהרשם לערוץ. באסה.

שנים נשאתי את זכרון השיר הזה בקרבי מבלי להיתקל בו שנית. לא זכרתי את שמה של ללניה, רק את הגיטרות, וגם זה בקושי. הוא התפוגג והלך ונמוג בי ונשארה בי כמיהה עמוקה לחזור ולתת לצלילים להרעיד את עור התוף ולסמור את שיערות עורפי.

דיפ פרפל אמנם לא להקה עלומת שם, ובוודאי שהכרתי את העשן על המים ועוד כמה נבחרים שלהם. אך מעולם לא רכשתי תקליט או קסטה (דיסק? טרם, חברים. טרם) שלהם. הכרתי שירים שלהם מקלטות אוסף שהייתי מקבלת בדואר מחברים לעט שהיו שותפי סודות מוזיקליים. 

היו לי כמה כאלה. זה היה נפלא. היה אופיר או תמיר מראשל"צ. הוא מאוד אהב את איירון מיידן. הם חביבים, אבל לא נפלתי מהם. הוא היה שולח לי קלטות בזמן מלחמת המפרץ, אוספים של שירים באיכות ירודה מרוב שהועתקו חזור והעתק בטייפ דאבל קאסט. היה ירון או רונן מאשדוד. הוא היה גם חתיך, יצא לנו להיפגש במקרה בגדנ"ע בסוף התיכון. הוא היה שולח לי קלטות עם נביחות. בלאק סאבאת', סלייר. היו לו שיער מתולתל ועיניים כחולות. בטח עדיין יש. היה גם יובל או יואב מדימונה. הוא היה חייל, והוא היה המקור הפורה ביותר שלי, על אף שכמוני גם הוא גדל בפריפרייה. אבל לו היו אחים גדולים שלימדו אותו מוסיקה טובה (כפי שעשיתי אני עם אחיי הקטנים, שעד היום מודים לי על זה). הוא שלח לי פינק פלויד ולד זפלין וגאנס אנד רוזס. לא אוספים. קלטות שלמות. זה הרעיד את עולמי. אתם יודעים מה זה לשמוע את "החומה" בגיל 12 ולא לצאת מהבית שעות כדי לשמוע שוב ושוב? אוח. אלו היו ימים. להעביר צד בקלטת, ואז להחליף קלטת, להעביר גם בה לצד שני.

אבל את ללניה לא שלחו לי.

וזה לא ממש היה להיט ברדיו, מיינד יו. 

אחרי המון שנים שמעתי אותו שוב, ברדיו, בשעת לילה מאוחרת. אפילו ציינו את המבצע. אז ידעתי. ללניה, דיפ פרפל. 

אבל ידעתי גם שלעולם לא אחזיק את השיר הזה ברשותי. 

שלעולם אתן לו להפתיע אותי .

ככה זה. יש דברים שכמה שהם עושים לך טוב, הם לא באמת יכולים להיות שלך.

גם את נושאי המגבעת חיפשתי הרבה זמן

וכשכבר מצאתי, זה כבר לא היה אותו דבר

ארבע צלקות חדשות. מה זה בכלל, בגוף מצולק כמו שלי. טיפה בים, באוקיינוס.

הצלקות של הגוף מחווירות לעומת אלו של הנפש.

בגודלן. בכמותן. באיכותן.

המים הזורמים במקלחת לא מנקים את ההפרשות שלהן. גם לא הדמעות.

הן מוסיפות לדמם אלי, פנימה, מזינות חרדות וכאבי נשמה מייסרים.

ואין מילים . ואין מעשים.

גם אם ביקשתי.

נשארתי

ערומה, ברוח הנושבת מהחלון.

עטופה בכאב

ובשיירים

בלי מילים

לא כותבת. לא מנסה, אפילו. העייפות מכריעה אותי. התחת לא מתיישב על הכיסא המסתובב אלא נשכב על הספה. האצבעות לא מקישות על קלידי המקלדת אלא על כפתורי השלט. המיינד לא בורר מילים אלא בוהה בשורות הבודדות המופיעות ונעלמות לחליפין בתחתית המסך.

בורח לי, הכל. אוכל שבטח לא עושה לי טוב נכנס אלי בכל זאת ומחולל בי שמות. מצבי רוח לא נשלטים מעיפים אותי לקצוות ולכעסים ולמיאוס עצמי ברמות ששכחתי שאפשר לחוות. שכחתי כי היה לי טוב, יותר מדי, ליותר מדי זמן. ואסור לי, אסור שיהיה לי טוב. זה לא עושה לי טוב, הרי. רק כשרע ומגעיל ובלתי נסבל זה מסתדר לי, במוח הדפוק שלי. ככה צריך.

מגיעה לתובנות שונות, בעצמי. הפסיכולוגית היקרה בטח מתגעגעת לשתיקות הארוכות על הספה (כיסא, למען האמת. ואפילו לא נוח בכלל). לכל ה"אני לא יודעת" שלי. מעניין מי מתפתל אצלה עכשיו ומנסה למצוא מזור לנפשו. נפשי המפותלת ואני מסתדרים לא רע בלעדיה, אבל ההרהורים האם הגיע זמן לביקור חוזר מתחילים לנגוס בביטחון שלי לאחרונה. זה שלב טרום הרהור, לדעתי. בשלב הבא אהרהר. אין לי מושג מה השלבים הבאים אחרי ההרהור, הייתי עסוקה בהרהורים משלי ולא הקשבתי בכלל.

מנסה, בחיי, לא לכעוס על עצמי. להבין. לקבל. לא להילחם בכוח אלא ברכות. לא לפתוח שקית במבה, בלי לשאול קודם ולספר רק בדיעבד, אלא לבקש בנימוס עוד קפה ושתי עג' שרי. זו התחלה טובה. הדמעות שזה הוריד ממני לא היו מהתרגשות. זה המאמץ שנדרש ממני לא לוותר לי ולא לעשות משהו שברור שאצטער עליו בסופו של דבר.

סיימתי את כל הירקות מהצלחת, ואת הקפה והמים והתמלאתי, לא מהאוכל. מהרשות שקיבלתי.

כל הטבלאות האלה מכניסות לי סוג של סדר שעוזר לי להחזיק אותי, אפילו שאתה מחזיק אותי כל הזמן. גם אני צריכה להחזיק אותי, ולפעמים אני נשמטת לי, וזה לא נעים. לי.

סידרנו את החדרים של הבנים השבוע, מאז רואים ריצפה ואין לכלוך או בלגן כבר כמה ימים. הלוואי והייתי מצליחה להגיע לזה בכל הבית, וגם בבפנים שלי. לזרוק את כל הבלגן לארגזים, לסדר את הארגזים על המדפים ולמיין אותם מתישהו אחר כך, כשיהיה לזה זמן וכוח ורצון ויכולת. אבל בינתיים להוציא אותם מהדרך, שלא יפריעו יותר, שלא יעשו רעש בעין.

ד"ר ק אומרת שהאוזניים שלי בסדר גמור, תקינות לגמרי. היא שלחה אותי לבדיקת שמיעה, וביקשה שאחזור אליה עם התוצאות. היא שאלה אם זה מורגש לי בשתי האוזניים ואמרתי שאני לא יודעת להבדיל. היא שאלה כמה לידות היו לי ואם יש קשר. הסברתי שהקטן שלי בן כמעט שבע (שש וחצי, מחר יומולדת) אז לא נראה לי שזה קשור. היא אישה מבוגרת, צברית. לא רואים הרבה רופאות כאלו, היא מרשימה ונעימה ולא מרוכזת מקלדת. בינתיים הסברתי לבנים לכוון את הראש אלי כשהם מדברים והדגמתי להם איך יותר קל להבין מה הם אומרים אם אפשר לראות את השפתיים שלהם זזות. הנגן החדש עדיין חלש לי מדי, גם האוזניות של הטלפון. לא ברור אם אלו האוזניים שלי שאשמות או שהווליום הכללי של הנגנים ירד כדי שאנשים יפסיקו להרוס לעצמם את האוזניים. מעניין אם זה מה שקרה לשלי, או שהגוף שלי מזדקן רק מבפנים.

החלפתי תמונת פרופיל ומישהי שלמדה איתי בתיכון ומאז לא התראינו כתבה לי שהזמן לא נגע בי. עשיתי לה לייק, לא סיפרתי לה שהעיניים שלי לא רואות מקרוב, שאני לא שומעת כל כך טוב כבר ושאני עייפה כל הזמן. לא חושבת שזה מעניין אותה.

לא אמרתי לה שהמילים שאני רוצה באמת להוציא נשארות תקועות לי בפנים, במרחב המטאפורי של המוח. שאני לא מצליחה לומר אותן בקול, גם לא לעצמי לבד בחדר, גם אם המוזיקה חזקה ובמילא לא אשמע אותי מדברת. הצלחתי קצת לבכות אותן לתוכך, בכעס. בלי מילים. רק יבבות עמומות ודמעות ונזלת ואגרופים חלשים שלא באמת פגעו בשום דבר.

שיווי המשקל שלי משתנה. לומדת לאזן את עצמי בכל מני פוזיציות פיזיות, פרח, נשר, תנוחת הרקדן או הצוללן או מטוס שעף לשומקום ונטוע, רגל אחת מעט מכופפת, מול המראה הגדולה. אבל רגשית זה קשה לי הרבה יותר והכאבים מטלטלים ומפילים אותי מחדש. אולי השרירים המייצבים צריכים עוד להתחזק. אולי אני בכלל לא בנויה לזה, וזה ימשיך לכאוב כך לנצח. אולי הטריגרים לעולם ידרסו אותי בכל פעם מחדש.

בינתיים אנסה לא לתת לכאבי הנפש לנהל אותי, להפסיק להתווכח עם המציאות ולנשום עמוק.

אולי הרוצחים מהשיר יעזרו לי קצת להתרומם.

ואולי לא.

מתישהו הראש שלי יפגש שוב עם הכרית ואחלום חלומות מסובכים ומתישים ואפילו שהשינה שעוטפת אותם היא טובה אקום עייפה ומבולבלת. אולי עם שני כדורים וכוס יין גדולה במיוחד גם החלומות ילכו לישון ואקום בבוקר עם מצברים מלאים.

כמעט שכחתי את האורות גם הבוקר, משהו במנגנון של הדלת נדפק והיא כבר לא מדליקה את האור כשהיא נפתחת או טורחת לצפצף אם שכחתי את האורות אחרי שכיביתי את המנוע. לא תמיד אני זוכרת לסובב את המתג בסיום הנסיעה. לפעמים זה נחמד להיתקע בלי מצבר, הייתי רוצה להיתקע ככה שוב, גם אם המצבר יהיה בסדר גמור. הייתי רוצה שתרצה גם.

אולי אתה רוצה? אולי אני אפסיק כבר לרצות משהו שאני לא יכולה לקבל? אולי אצליח לכתוב את זה סופסוף, מבעד למסך הדמעות שמטשטש לי את הכל גם ככה? לא? אין לי אומץ.

אין.

ביתא.

או גמא, או למדה, או אומגה.

לא אלפא.

לנצח, כנראה.

היו ימים שהמילים האלה הבהבו לי בראש כאילו כתבתי אותן בעצמי. השיר היה מוריד ממני דמעות ומכאיב כל כך שפשוט לא הייתי מסוגלת להקשיב לו, ומתוך כך לכל האלבום הנפלא שעוטף אותו.

אי שם בלב המדבר, הוא התנגן פתאום. מיתרונותיו הרבים של הנגן של גוגל - הוא עושה שאפל של כל המוזיקה במכשיר ומוצא כלמני פנינות ששכחתי שהן יושבות בזיכרון. אנחנו שרים עם הרדיו, צמרמורות עוטפות אותי וחיוך רחב. המרחק מהבית זעום לעומת המרחק שלי מעצמי כשבכיתי לצליליו בפעם האחרונה.

כמה יפה המדבר. הוא עושה לי לנשום ברוך, לעצום עיניים ולא להעלם לשום מקום. ילדה של מדבר, של חולות ואבק ולטאות שרצות יחפות על מבנים עתיקים ואבנים צהובות.

ילדה שהמדבר בלע אותה שלמה והקיא אותה ממנו, שברחה אל החוף הלח והחם ומצאה תלתלים ופרחים וגלים וים של חול שנדבק ולא עוזב.

"למה זה עושה לי ככה?" 

אני שואלת מתוך התקף חרדה עמוק, לחוף הים האדום.

"זה כי את קשורה"

איש המילים עונה לי. 

"למה את בוכה?" הוא שאל כמה ימים קודם. 

"כי אתה מחבק אותי" עניתי ביבבות רטובות.

"מחזיק" תיקן אותי.

"למה הפסקת לבכות?" שאל, כמה דקות אחרי.

"כי הפסקת להחזיק אותי" עניתי בלחישה.

אחרי שהפסיק לסטור לי אמר שהוא מחזיק אותי כל הזמן. 

"כן, אבל לא פיזית" עניתי, וקיבלתי חיוך של הסכמה.

כן, אני קשורה, לא פיזית, כל הזמן.

תהדק את הלולאה, תקצר את החבל, בבקשה.

זה יעזור לי להכיל את הקנאה, למגר את הפחדים ולנצח את הרצון לברוח ולא להביט לאחור.

בבקשה

זה שזה בא משני האישים שלי בו זמנים

לא מאפשר לי לברוח

וכואב

לא כפליים

אלא

עשרות מונים

פחד.

לא, אימה. 

צחקוקים היסטרים.

רגע, בבקשה.

צרחות.

נהמות של חיה.

גירוי מטורף.

מטורף.

אני יכולה ביס, בבקשה?

איפה?

אני תמיד (כמעט) בוחרת באותו מקום. 

בעורף

אתם יכולים לראות את זה, אם תרצו

בפרופיל שלי

אתם יכולים אפילו רק לצפות, על השתק. זה מספיק מחרמן גם ככה.

"מה קרה לך כאן?"

הגדולה שואלת אותי לפני שאני יוצאת מהבית, בשמלה כחולה עם מחשוף נדיב, כשהיא מצביעה על עצם הבריח שלי. יש שם סימנים שסימנתי בעצמי, כשהייתי צריכה שיכאב לי כדי לגמור. זו לא תשובה שאפשר לתת, אז היא נאלצת להסתפק במלמול לא ברור בסגנון של "מעניין, אין לי מושג מאיפה זה הגיע". 

"מה קרה לך כאן?"

איש המילים שלי שואל אותי. אחרי שהסברתי הוא מביט בי במן מבט כזה, שקשה לי לפרש את המשמעות שלו. "ורק עכשיו אני יודע מזה" הוא אומר, עדיין לא ברור לי אם הוא כועס או מופתע או משהו אחר שהאוטומט שלי לא בוחר בו כדי לפרש את הסיטואציה. 

בין הזרועות של בעלי, בחשיכה של הלילה שאחרי, אנחנו חולקים סיפורים. גם על זה, בין השאר. "אבל למה אני לא יודע מזה?" הוא שואל. העייפות מבלבלת אותי, השאלה שלו מפליאה אותי - "אתה יודע, רק בוחר שלא לדעת, לדעתי". 

לא בכל פעם נדרש לי כאב בכדי לגמור, אבל בדרך כלל כן. 

כשלמדתי לגמור, לפני חמש שנים (פלוס מינוס), לכאב לא היה חלק. עם הזמן הבנתי כמה הוא עוזר לי. כמה הוא "מחזיק אותי במקום" ולא מאפשר למוח שלי לברוח למחשבות אחרות שמרחיקות את הגמירה. 

אפשר בלי. קל יותר, חזק יותר, טוב יותר - עם.

יש כמה כפתורים שמחרמנים אותי במיוחד

"אני מרשה לך"

עושה את זה בגדול

1996

כביש צר, מפותל, ארוך ומשופע גבעות מוביל אותנו לחוף ים פסטורלי.

מכונית ירוקה קטנה אחת ושתי חברות נפש.

שיר שמתנגן ברדיו מושר בשני קולות, השני מזייף נורא.

1998

חדר חשוך, הרבה סאקי וערכת קראוקה מתקדמת.

אותה היבשת רק בצד השני לגמרי שלה, אותן חברות ואותן נפשות בדיוק.

היא, שוב, מתלוננת שאני נורא מזייפת. וצועקת, גם.

2014

מחלף על כביש מהיר, עקלקל ורטוב.

מכונית ישנה אחת, ורק אחת מאיתנו באוטו, הפעם.

כשהשיר מתנגן היא לידי, שרה קול ראשון לקול השני הזייפני, שלי.

הפעם היא לא יכולה להתלונן.

המכונית דווקא כן, היא מחליקה קצת על הגשם הראשון ומשתיקה אותי.

רק לכמה שניות.

הפעם האחרונה שנפגשנו היתה קצת לפני

יום ההולדת שלי

הקשר עם איש המילים שלי היה ממש בחיתוליו

אנחנו צריכות סושי, שוב

לדעתי 

הזיכרון לא לגמרי ברור אצלי, האם הראש שלי עליו או שלו עלי. 

זה לא באמת חשוב, לטעמי.

זה החום שיש. זו הקירבה. 

נעים לי. 

מה זה משנה מי מלטף את מי?

"אני אוהב אותך, מאוד" הוא אומר לי. 

נדמה לי שלא הצלחתי לענות. 

אני אוהבת אותו, מאוד. קשה לי להאמין שיש עוד אהבות כאלו. 

הוא לימד אותי לאהוב, לא רק עם הלב. 

עדייו קשה למילים לצאת ממני ככה, אבל הן יוצאות. 

אני אוהבת אותך, מאוד.

אימה אמריקאית, עונה 4, פרק הבכורה

רימייק נהדר לשיר הזה

מומלץ

תפריט

גבולות

כוויה

לא שכחתי.

אבל ממה אתחיל?

איש המילים שלי רוכב על אופנוע. לא צעצוע של משלוחנים, מעבר לזה אני באמת לא מבינה. כשאנחנו נפגשים אני בדרך כלל מגיעה אל הדלת כשהוא כבר מצידה השני. באחת הפעמים דיברנו על זה שנפגש כשהוא מגיע ואוכל לחלוץ ממנו נעליים, ואז חשבתי, לי, עם עצמי, שזה יהיה נחמד אם אקדים וגם אזכה לראות אותו מגיע על האופנוע. זה לא צלח לי אז, ולקח די הרבה זמן עד שכן. הפעם הראשונה שזה קרה היתה כואבת הרבה יותר מהשנייה.

בפעם השנייה, אחרי שהתחתונים שלי נשמו אוויר וראו עולם, אחרי שהפנים שלנו נפגשו ונגעו מקרוב, הוא חזר אל האופנוע לקחת את התיק או משהו כזה. הבטתי בו וראיתי שמעט מהאיפור שלי מעטר את קצה האף שלו. אז שלחתי יד ורגל קדימה, להסיר את הכתם. היד אמנם הגיעה למחוז חפצה, אבל הרגל נתקלה במכשול בלתי צפוי בדמותו של האגזוז הלוהט של האופנוע. 

שני פסים ועיגול. 

היא כאבה מאוד באותו ערב, עד שתרופת סבתא העלימה את הכאב שלא חזר מאז. אני מטפלת בה יפה והיא אפילו לא העלתה מוגלה. מורחת אותה משחה המצמצמת צלקות. מורחת, ובמידת מה, במאחורה של המחשבות שלא מספרים עליהן גם לא לעצמך, מקווה שתישאר. צלקת. קטנה, עדינה ובלתי מובחנת לעין בלתי מזויינת. אבל כן. זה לא "בסגנון שלה" (: ולא בכוונה וחצה (סביר להניח) גבול שלא אני הנחתי, אבל כן. זה ישאיר סימן פיזי חיצוני. 

חלש הרבה יותר מהסימנים שנשארים בפנים.

מכירים את הנטייה של בני אנוש להעניק לכלי הרכב שלהם שמות?

לשלו יש שם תמים שכזה.

מי חשב שהוא מסוגל לכזו אכזריות!

בדרך חזרה הביתה השמיים סגריריים. מזג האויר מתקרר, מעט. עד לקיץ השני, כמו שאמר לי איש המילים שלי, אלא אם החזאים עשו משהו נכון ויהיה לנו חורף. חורף של מגפיים וצעיפים צבעוניים. חורף של שלוליות וגשם שאפשר ממש לרקוד איתו.

מביטה אל השמיים וציפור חותכת לי את המבט. ואז עוד אחת.

ועוד, עוד הרבה. 

הן עפות בתנועות חדות, פניות פרסה וסלאלומים מטורפים. מהר. לכל כיוון. עשרות מהן, ואף אחת לא מתנגשת באחותה.

סנוניות.

מתישהו אני אבדוק אם הן בנו את הקן שלהן מחדש מתחת לאדמה.

בינתיים אני ומלכי ליון נעמדים במקום, מביטים אל השמיים, נושמים לעומק ומחייכים.

גם השיר בא והולך, גם הסנוניות. 

גם אני.

עייפה, הרבה

עצובה, קצת

זו לאות שכזו

גם היא הולכת ובאה