היו אלו ימים אחרים. קשה מאוד לדמיין את זה היום. בטח למי שנולד וגדל בעידן אוטוסטראדת המידע.
אבל פעם לא היה. לא היה מידע זמין בלחיצת כפתור. מה אני מבלבלת לכם, אתם בטח זוכרים.
אז אז, אי שם בשנות השמונים, לפני גלגל"צ אפילו, מישהו, באיזו תחנת רדיו, בשעת לילה מאוחרת, השמיע את השיר הזה.
אתן מכירות את זה שיש רגעים בחיים שנחקקים בזכרון בפירוט מטורף? (הפניה בלשון נקבה כי זכרים, על אף השורש ז.כ.ר אינם מצטיינים בזכרון מוצלח, בייחוד לא כזה הקשור בעולם הרגש, אם תרשו לי להיות מעצבנת ולהכליל רגע. כי מי לקחה גביע ב78, את מי היא הביסה, באיזה הפרש ומי הבקיע, זה כן. אבל היומולדת שלך? יום נישואים? תזכירי לי רגע מי את...).
אז זה לא היה מהרגעים האלה. כי אם זה היה, הייתי בוודאי זוכרת מי המבצע. אבל לא זכרתי. רק את השיר, את הצמרמורות שהוא הביא איתו. את הקול המחליק והמלטף. את הדמעות שהוא הוריד ממני. והייתי לבד, ולא היה לי את מי לשאול "מי שר? מכיר?". סביר שגם לו היה, לא היה יודע. רוב האנשים שהכרתי אז לא חלקו עמי את הטעם המוזיקלי. אבל אם היה צריך להחין בין ז.ארגוב לש.תבורי, בוודאי יכולתי למצוא סיוע ללא בעייה. גם לא יכולתי לשאזם את השיר בשנייה, לעשות לו לייק ולהרשם לערוץ. באסה.
שנים נשאתי את זכרון השיר הזה בקרבי מבלי להיתקל בו שנית. לא זכרתי את שמה של ללניה, רק את הגיטרות, וגם זה בקושי. הוא התפוגג והלך ונמוג בי ונשארה בי כמיהה עמוקה לחזור ולתת לצלילים להרעיד את עור התוף ולסמור את שיערות עורפי.
דיפ פרפל אמנם לא להקה עלומת שם, ובוודאי שהכרתי את העשן על המים ועוד כמה נבחרים שלהם. אך מעולם לא רכשתי תקליט או קסטה (דיסק? טרם, חברים. טרם) שלהם. הכרתי שירים שלהם מקלטות אוסף שהייתי מקבלת בדואר מחברים לעט שהיו שותפי סודות מוזיקליים.
היו לי כמה כאלה. זה היה נפלא. היה אופיר או תמיר מראשל"צ. הוא מאוד אהב את איירון מיידן. הם חביבים, אבל לא נפלתי מהם. הוא היה שולח לי קלטות בזמן מלחמת המפרץ, אוספים של שירים באיכות ירודה מרוב שהועתקו חזור והעתק בטייפ דאבל קאסט. היה ירון או רונן מאשדוד. הוא היה גם חתיך, יצא לנו להיפגש במקרה בגדנ"ע בסוף התיכון. הוא היה שולח לי קלטות עם נביחות. בלאק סאבאת', סלייר. היו לו שיער מתולתל ועיניים כחולות. בטח עדיין יש. היה גם יובל או יואב מדימונה. הוא היה חייל, והוא היה המקור הפורה ביותר שלי, על אף שכמוני גם הוא גדל בפריפרייה. אבל לו היו אחים גדולים שלימדו אותו מוסיקה טובה (כפי שעשיתי אני עם אחיי הקטנים, שעד היום מודים לי על זה). הוא שלח לי פינק פלויד ולד זפלין וגאנס אנד רוזס. לא אוספים. קלטות שלמות. זה הרעיד את עולמי. אתם יודעים מה זה לשמוע את "החומה" בגיל 12 ולא לצאת מהבית שעות כדי לשמוע שוב ושוב? אוח. אלו היו ימים. להעביר צד בקלטת, ואז להחליף קלטת, להעביר גם בה לצד שני.
אבל את ללניה לא שלחו לי.
וזה לא ממש היה להיט ברדיו, מיינד יו.
אחרי המון שנים שמעתי אותו שוב, ברדיו, בשעת לילה מאוחרת. אפילו ציינו את המבצע. אז ידעתי. ללניה, דיפ פרפל.
אבל ידעתי גם שלעולם לא אחזיק את השיר הזה ברשותי.
שלעולם אתן לו להפתיע אותי .
ככה זה. יש דברים שכמה שהם עושים לך טוב, הם לא באמת יכולים להיות שלך.
גם את נושאי המגבעת חיפשתי הרבה זמן
וכשכבר מצאתי, זה כבר לא היה אותו דבר
