את מצוברחת. הכל מסריח ומעצבן ומציק ובלתי נסבל בעליל. תסכול עמוק, ותוסיפו עליו מפגש מיותר עם ילד-שולט שעסוק כל כך במשחקי אגו-אני-אראה-לך מאיפה-משתין-הדג.
ואז שיחה עם מישהו שאומר לך שאת צריכה לגמור. ככה תרגישי טוב יותר.
ואז את מתעצבנת ונעלבת ומתנפחת. משחררת לעולם הצהרות בסגנון - זה מגמד אותי. אני אדם מורכב יותר מזה.
אבל עדיין לא גומרת.
ואז בימים שאחרי התסכול מתמשך. ועדיין לא גמרת.
ואז נמאס לך. ואת עושה ביד, וגומרת פעמיים בחצי שעה.
ואז הכל נראה סבבה. וטוב לך. ואת לא מפסיקה לחייך. ורגועה. ומבסוטית רצח.
"תהי נכונה לציית!" הוא דרש, ואף דרש תמונה שלי ומייד! בצרוף הסכמתי המיידית להיות "נכונה לציית".
אני לא נשלטת אינסטנס, ניסיתי להסביר לאדון, זה לא עובד ככה.
"קיבלת תמונה. יש סיבה שלא שלחת אחת חזרה?"
מה?!?
אני לא מבינה...
רבות דובר פה ועוד ידובר על כל הודעות ה"על ארבע כלבה" שנשלחות חדשות לבקרים. אינני יושבת בכלובנו יום, ולא יומיים. כבר קיבלתי הודעות הזויות בחיי. עליהן אני מדלגת כמו ספורטאית אולימפית במרוץ משוכות.
הוא דווקא נשמע הגיוני במסרים הראשונים. בפוסטים שפרסם בבלוג. בפורומים.
לא יודעת מה נפל עליו באותה שעת לילה, אבל תסכימו איתי שככה לא בונים נשלטת.
איזה ערך מקבלת התמסרות מיידית שכזו, לפני שהחלפנו מילה וחצי, לפני שנפגשנו פנים אל פנים, לפני שאפשרנו לכימיה ולאינסטינקטים לתת את גזר דינם?
איזו ערך יש לנשלטת שמתמסרת במייל ראשון? אפילו שני, או שלישי?
אתם באמת חושבים שאנחנו יורדות על ארבע בשביל כל אחד, ככה, בשביל הפאן?
משנה לי, כי הוא יהיה איתה, אחרי זה הוא יהיה איתך, אחרי את תהיי איתי.
לי זה משנה
אני לא אוהב את כל ההתערבבויות האלו, גם ככה אני בהיסטריה ממחלות וכדומה
ברצינות? באמת אמרת את כל זה? ואחרי זה, עוד חשבת שלא אברח כל עוד נפשי בי?
אתה מספר ומתפאר על נשלטות הממתינות רטובות תחת כל עץ רענן, בכל נמל ועל כל שיח.
מה זה עניינך עם מי כמה ולמה בעלי נפגש? אתה באמת חושב שזה המקום לחוות את דעתך בעניין? מפריע לך? זה מה שנקרא בעברית צחה - זבש"ך!
אפשר להבין את הרתיעה מכניסה לתוך חיינו, שולץ ואני לא בדיוק נחבאים אל הכלים. אנחנו זוג חזק, אוהב, חברים הכי טובים בעולם, משתפים אחד את השנייה בחיינו, במחשבותינו, בתשוקותינו. זה לא קל להיות השולט "מהצד" כשיש שולט הבית. אבל זו החבילה. זה המצב. לכל מי שיצא להכיר אותי מעבר קריאת שורות אלה די ברור ששווה להיות שם, מעלי, גם בתנאים הללו. אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד. מקובל.
אבל בחייך - שמור את הדעות הללו לעצמך. אחרת אתה עושה לעצמך שרות דב.
מזלי האיר לי פנים להכיר פה באתר אנשים נפלאים, מכל צדיו של השוט. חברות וחברי נפש. חברים וחברות חמים תומכים ואוהבים. חברים מסשנים 😄 ובנות מלטפות. חברי עט וצ'אט. מחבקים חמים במסיבות ומפגשים. כותבים וכותבות מחוננים, מגיבים קוראים ומלייקים מסורים.
יש גם כמה שולטים (בודדים, יחידי סגולה) שהצליחו להכנס לי ללב.
הזמן נזל כל כך מהר בחריצים שבין לוחות השולחן. המחוגים נראו סוריאליסטים והעולם חזר להכות על החלון. נקישות העקבים הצפופות והתנעה אחת מהירה לקחו אותי משם מהר מדי, מוקדם מדי, חסרה מדי.
זה מרגיז אותי, להתחיל את היום ככה ולהמשיך אותו אחרת ופתאום לקחת פנייה למקום אחר בכלל. אחרי הפנייה לפעמים המדרון תופס אותי ולפעמים איזה סיבוב בכלל מעיף אותי משם ואני חוזרת לעלות למעלה, להביט בנוף מראש הגבעה ולהחליט לאן ממשיכים מכאן.
קול ותמונה מקווצ'צ'ים לי את הבטן. לא חשבתי שזה ישפיע עלי ככה. מטיס אותי מהמסלול ומדמיע.
מכסה תהום העצב מתרומם ומאיים לבלוע אותי.
מעבירה לערוץ אחר, עם קצת פחות הפתעות. דווקא הבוקר רצף של רוק אוהב ומתמוגג. בחייכם, מה עשיתי לכם רע?
ואז מנהרת הזמן בולעת אותי שוב. בכיסא הקולנוע מתגלגלת בצחוק פרוע כשהמזרק עם המחט העבה ננעץ לה בחזה והיא קופצת לחיים כמו זומבי.
לא משנה כמה פעמים אראה את הסצינה הזו, לא יכולה שלא לצחוק...
כן, קניות בסופר. הפעילות הבנאלית ביותר האפשרית. שבוע אחרי שבוע אני מרוקנת אך במעט את מדפי המרכול וממלאת מזווה מקרר ומדפים. לפעמים העגלה עולה על גדותיה ממצרכים והחשבון מרקיע שחקים. לעיתים מעט מאוד נקטף מהמדף והקופה לא מבהילה אותי כלל.
כמעט תמיד אני לבד שם. אני, רשימת הקניות העגלה והמוזיקה. המוזיקה משתנה בהתאם למה שהורדתי לנייד ובהתאם למצב הרוח. לאחרונה אני מקשיבה הרבה לארקטיק מונקיז, ולו מן הטעם הפשוט שאראה אותם בהופעה הקיץ, וכייף יותר לצפות בהופעה כשאת יודעת לזמזם את המילים.
הסתובבתי עגמומית למדי כשהשיר הזה ניגן לו ברקע. הרגשתי את הדמעות, שלא זלגו מהבוקר, מאיימות לפרוץ את מחסום העפעף. עצמתי עיניים ברכות ונתתי להן לזלוג כשאני מעמידה פני בוחנת את הכלים החד פעמיים. אט אט שב אלי כוחי והמשכתי במסע הסיזיפי.
בין השורות הארוכות תרתי אחר נוזל ניקוי כלים. מבחר עצום על המדף. ירוקים, אדומים, סגולים, צהובים. חזקים. ריחניים. קלאסיים. חדשניים. הדור החדש הוא בכלל ג'ל! בין כולם נחה עיני על בקבוק פלמוליב אטום. בהבזק חזק רכבתי על כנפי הזמן עשרים שנה לאחור.
הייתי אצל אורן בבית. אמא שלו שלחה אותנו לקנות נוזל כלים במכולת הפינתית. ההוראה הברורה היתה להביא פלמוליב. הם יצאו ברעיון שיווקי אדיר - שמו בכמה בקבוקים טבעות יהלום. לא תדעי אם זכית אלא אם רוקנת את הבקבוק עד תום. תביאו שניים היא ביקשה.
זוכרת אותנו תרים אחר הבקבוקים בכל החנות. שני ילדים קטנים שבדרך כלל קוניים רק לחם או חלב, מאותו מדף. מצאנו את נוזל הניקוי - עדיין בארגז בשל הביקוש המטורף. עמדנו פעורי פה מול 9 בקבוקים חדשים. גורל הטבעת על כתפינו. איך בוחרים? ניסינו לבחון הבדלים במשקל או בצליל - מה שהסתבר כשטות מוחלטת. בסוף הוא בחר אחד, אני בחרתי אחד ושמנו פעמינו חזרה מצויידים בברכת הצלחה מהחנווני החביב.
אמא של אורן לקחה מידינו את הבקבוקים והחלה להוריק אותם אל בקבוק ריק שהיה מוכן על השיש. אני זוכרת את הנוזל הירוק הסמיך זורם באיטיות אין קץ מקצה בקבוק אחד אל רעהו. את המתח אפילו בסכין אי אפשר היה לחתוך.
לא היתה שום טבעת. כמובן. לא טבעת קסמים שתעלים את כל תהומות העצב האין סופיים שאנחנו נושאים בליבנו לעד. לא טבעת יהלום נוצצת שוחה בנוזל כלים ירוק.
רק בקבוקים ריקים ותקוות יבשות.
לפני 10 שנים. 21 בינואר 2014 בשעה 15:56
זה לוקח כמה שניות, אבל ההבנה של המילים נוחתת עלי בסופו של דבר. אמרתי לו שהמוח שלי לא עובד. הוא שואל שאלות והמוח נסתם לי. מרגישה כזו מטומטמת. הוא אמר שזה מצויין. כי הכל מטומטם. כל העסק.
אני לא מסכימה, אבל כבר יודעת שאין מה להתווכח.
לדעתי הוא לא חשב על זה מראש, או שכן. בעצם, ברור שכן, כבר מזמן. אבל כמו כל דבר אחר, גם על זה הוא לא היה סגור. רוצה ולא רוצה. מחליט ולא מבצע. עושה, אבל לא עד הסוף.
סוף.
עכשיו סוף. הבנתי שזה הולך לשם כבר קודם וכמו שאופייני לי כל כך לא רציתי להבין. האינסטינקטים שלי, להם אני לומדת להקשיב מחדש, כבר ליחששו לי את כל זה. אבל אולי?
סוף.
אני אוהב אותך מאוד הוא אומר ואני בוכה עוד לפני שהכל התחיל. יושבים ומדברים וברקע רצף של שירי אהבה ישנים נוסטלגיים שמבריחים אותו למחוזות אחרים (VH1). אני מסתכלת עליו מתפתל בתוך עצמו ומבינה שמפה אני יוצאת לבד.
נפרדת מהחבלים שעד לא מזמן חיברו את ידי זו לזו מאחורי גבי. נפרדת מהקערה הכחולה שהרוותה את צימאוני. נפרדת מהמקום שלי ליד הספה הלבנה. נפרדת מריח הסיגריות שלא יחסר לי בכלל.
הוא מסיר את הרצועה מצווארי וגם ממנה אני נפרדת לשלום כשהיא מכורבלת אל תוך עצמה על השולחן.
