Apparatus

יש לי פצע ברגל. על שוק שמאל, מלפנים. לא משהו רציני. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם. ממה נוצר. בכלל, אם הוא לא היה שורף לי במקלחת כשהמים הרותחים זלגו עליו, לא הייתי שמה לב שהוא קיים. 

בזמן האחרון יש דברים שמופיעים לי בזוית העין. כמו תנועה כזו, שמושכת את המבט. כשהמבט זז לכיוון מתגלה שאין שם בעצם שום דבר. סתם הזיה. תעתוע. 

הולך ונבנה בי תיסכול עמוק. לא מצליחה להבין מאיפה הוא מגיע, ולמה. הוא קיים ונוכח ומציק ומעיק ובשום אופן לא מצליחה להתנער ממנו. בימים האחרונים, אלו שמקדימים את "התקופה הזו של החודש" זה הופך בלתי נסבל. הכל יוצא לי מפרופורציות. הבכי על הסף ללא הרף. הדמעות מפתיעות. הגוש בגרון נשאר תקוע, רק הולך ומתגבר ונבנה. לא יודעת מה ימוסס אותו. בטח לא הבדידות הכפוייה הזו, שגורמת לי להרגיש דחויה ולא רצויה.

הכי קל יהיה למצוא אשמה חיצונית. הכי ברור לי שהדפק הוא אצלי. משהו במבנה האישיות שלי כזה דפוק שאני לא מסוגלת לשאת את עצמי לבדי. הידיעה שהמצב שונה ממה שמרגיש לי לא עוזרת לי להרגיש אחרת. מצד שני, סמס אחד יכול להמיס לפחות חלק מהתסכול הזה ולהחליק את הגוש עוד מילימטר במורד הגרון. שיחת הטלפון שיחררה הרבה מאוד דמעות. אבל המועקה נשארה. היתה לי תקופה פעם שבה ניתקתי עצמי מהעולם. לא היה לי בן זוג, גרתי אצל ההורים (אחרי שנה שגרתי בחוץ, במעונות, חזרתי לבית הורי לתקופה מסויימת. סיוט), רבתי עם החברה הכי טובה שלי,שאר החברות והחברים היו בקשרים רופפים. כל אחד בעיסוקיו וענייניו. אחרי כמה זמן של דכדוך הגעתי למסקנה שיש בעייה. שאם לא אלמד להסתדר עם עצמי לבד, לא אצליח ליצר קשרים נורמילם עם אחרים. ניתקתי הכל, שקעתי בעבודה. עבדתי כמו מטורפת, 16 שעות ביום. שחיתי כל יום שעה וחצי. במשך חצי שנה זה כל מה שעשיתי. לעבוד ולשחות. אחרי חצי שנה התחלתי ליצור שוב קשרים עם אנשים. לצאת. ללכת לחברות. להכיר בחורים. אחרי כמה חודשים הכרתי את שולץ, ומאז ועד היום אני איתו. 14 שנה ומשהו. החצי שנה הזו היתה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי למען עצמי. חיזקתי אותי. זה הלך לאיבוד, הקירבה שלי לעצמי. כל שנות הנישואים, הילדים, שחקו אותי. לפעמים בא לי פשוט לברוח מכל זה. בלי לארוז כלום, לעלות על מטוס לארץ רחוקה לבד. בלי טלפון או ספרים או כלום.

יצאתי היום מהבית בלי הנייד. הוא [הנייד] היה עסוק בלעדכן את עצמו אז לא רציתי להפריע לו. הגעתי, כהרגלי, מוקדם. כמה דקות של המתנה. בלי הנייד לשלוף. בלי לשלוח/לקרוא סמסים. בלי מיילים. בלי כלוב. בלי קנדי קראש. רק אני. לבד. אני והראש והמחשבות והדמעות והפצע ברגל. כנראה שצריך יותר מכמה דקות כאלה להחזיר את עצמי למסלול.

ואז השיר הזה, ריקוד קטן בסלון (הילדים בורחים לחדר כי הווליום עלה גבוה. אזכיר להם את זה עוד כמה שנים) ומתחיל להתגנב לו חיוך בזוית הפה. 

הייתי בסופר אתמול. הלכתי בתזמון הכי לא טוב. רעבה, עייפה, מתוסכלת עם מגפיים שלחצו לי על האצבעות והמון המון אנשים. כמובן שגם שכחתי את הרשימה. לפחות את האוזניות לא שכחתי, אז הקופים הארקטיים ליוו אותי לכל פינה. זה נחמד, בעיקר כשאני יודעת שעוד אראה אותם בלייב, אפילו שלא הכי בקרוב. הסתובבתי לי שם בין כל המדפים מלאי הגירויים האלה. כל השדים המלחששים מהמדפים. EAT ME. בלי לשים לב היד נשלחה ושמה בעגלה חבילת שוקולד. חבילת וופלים מצופים בשוקולד מריר. עוגיות שוקולד צ'יפס. הן עשו איתי כברת דרך ארוכה. מלחששים לחשי פיתוי. מעפעפים בריסים הארוכים שלהם לעברי. הכנתי את עצמי למהלך ההריסה, לכיבוש הכללי על ידי יצר הרע. בת קול נאלמה הופיעה באחת. כמו הסנה הבוער ואינו מתכלה. כל המלחששים סולקו אחר כבוד. קישטה. לכו מפה. מי אתם חושבים שאתם, אלן דלון?!?

זה מככב בראש רשימת הדברים הטובים לאותו יום.

מה יופיע ברשימה הזו היום?

את התמונה שקיבלתי לא אשתף איתכם. כל הללו באו בעקבותיה.

סמסים:

"צילמתי לך"

"נחמד מאוד מצידך. הוא בהחלט מרשים"

"חבל שאת לא פה"

"מה היית עשה איתי?"

.....

"שבי תכתבי לי מה היית עושה עם הזיקפה הזו. איך היית עוזרת לי"

מייל

נכנסת. התריסים מוגפים והרוח שורקת. 

אתה יושב על הכיסא, רגליים בפישוק קל. אני רואה שאתה שמח שבאתי. הזין שלך עומד ובוהה בי. אני בוהה בו חזרה. הוא באמת יפה. ומרשים. כמו שאמרת.  

אתה לא מדבר אלי. זה מאוד מבלבל. כל כך התרגלתי לקבל הוראות, שהמצב הזה תופס אותי לא מוכנה. מה לעשות?  

מתחילה בברור מאליו. חולצת מגפיים. מסירה גרביים, שמלה, חזייה, תחתונים.   

נשימה עמוקה.   

על הברכיים, מולך. מניחה ידיים על הירכיים שלך. מלטפת. מהברכיים כלפי מעלה, עד למפגש הירכיים עם הביצים, ולמטה חזרה, דרך הברך עד הקרסוליים. ולמעלה חזרה.   

מתכופפת למטה. על המסלול שציירתי עם האצבעות מטיילת עם הלשון. קרסול, שוק, ברך, ירך. עד לביצים וגם אותן מלקקת. לאט. ביסודיות. נושמת עמוק את הריח שלך. 

מנצלת את ההזדמנות להציץ בפנייך. העיניים שלך עליי. מחייכת וממשיכה. עוד טיול אחד למטה ואני עולה חזרה. 

מרטיבה היטב את הלשון ומלקקת את הזין היפה שלך מלמטה עד למעלה. מרטיבה אותו היטב, מכל הכיוונים, ביסודיות. כשהוא חלקלק ורטוב מספיק אני נדחקת אל תוך המרווח הזה בין הרגליים שלך ועוטפת את הזין עם השדיים שלי. ככה כשהוא עטוף בי היטב אני נעה בקצב איטי. הידיים לוחצות על השדיים משני הצדדים. הראש מתכופף מטה והשפתיים מנשקות את הקצה. מדי פעם הלשון מרטיבה שוב. 

הקצב הולך ומתגבר. 

העיניים שלי עצומות. מרוכזת. הידיים שלך על העורף שלי. אצבעות נאחזות בשיער ומושכות. מגבירה קצב. 

כל כך הייתי רוצה אותך בתוכי. יודעת שזה לא הזמן.

שזו לא אני שנזקקת עכשיו. 

שוב הלשון מרטיבה את הזין המתוח. מלקקת גם מסביב. מתעכבת במיוחד על הביצים ועל הפס הזה, למטה. 

מתפנקת קצת, מתמרחת על הזין עם הלחיים שלי. מתלטפת איתו. מחזירה למקומו, בין השדיים. 

בקצב מהיר יותר ויותר. בלחץ מתגבר והולך. 

עד שמגיע הכיווץ הזה שלך, של הרגע שלפני. של הזרע שמטפס במעלה הצינור ומשפריץ עלי, על הפנים, השדיים, החזה.   

על החיוך שלי.

כתבת יפה. מגרה.

מדמיין את זה. במציאות לא יודע מתי זה יקרה.

אם תתנהגי יפה, אם תהיי טובה [לעצמך, לא לי] אז אחשוב על זה.  

איך הישבן ? עבר הכאב ?  זה היה סביר ? או קצת כואב מדי ?

לא שזה משנה. סתם סקרן לדעת. את מנת הכאב תקבלי בכל מקרה.  

כעת תכתבי לי בבקשה למה את לא אוהבת למצוץ. ממה את נגעלת. ממה מפחדת.

זה לא שאני לא אוהבת למצוץ. זה לא מגעיל אותי, או מפחיד אותי. זה קשה לי.   

זה אינטימי מאוד. זה לתת את עצמי, מבחינתי, בצורה מוחלטת. כשאני מכניסה אלי זין, לפה, אני כולי איתו. כל הכוחות הפיזיים שלי, ונדרשים לא מעט כאלה בשביל למצוץ בצורה נורמלית, מרוכזים לתוך המציצה הזו. כל הרגשות, הסיבולת המנטלית. יש לי רפלקס הקאה מאוד רגיש. זה מקשה...

חוץ מזה אני תמיד בחשש שאני לא עושה את זה כמו שצריך. או טוב. או נעים. שהשיניים מפריעות. שאני מוצצת חלש מדי, או חזק מדי. או סתם משעמם.

כשאני מקבלת פידבקים טובים תוך כדי זה עוזר לי מאוד. משחרר את כל החששות האלה (גם הערות של איך יהיה יותר טוב עוזרות). אז אני ממש "נכנסת" לזה ונהנית מכל רגע.   

שולץ אומר שאני טובה. לפעמים אני גם מאמינה לו.   

https://mail.google.com/mail/e/ezweb_ne_jp/823  

הישבן כבר לא כואב 😒 רק אם ממש לוחצים במקומות מסויימים :)

זה היה מצויין ואפילו היו קצת סימנים. זה נעים להרגיש את המקום ככה, יום אחרי. 

אפילו שאני חולה וכואב לי מספיק גם ככה (דלקת בדרכי השתן. סיוט).  

https://mail.google.com/mail/e/softbank_ne_jp/193  

אני מתפנקת על הספה בסלון, בינתיים. עוד שעה צריכה ללכת עם הקטנצ'יק לריפוי בעיסוק. אולי אפנק את עצמי באיזה צעיף חדש בזמן שאני ממתינה. 

אוכל הוא לא פינוק מבחינתי מאז שהתהליך התחיל לצבור תאוצה. אולי רק לפעמים... 😄  

שיהיה גם לך יום מקסים

נשיקות

יהלום        

***על הקוראים להבין שהדברים המפורסמים כאן לא תמיד מובאים על פי סדר התרחשותם במציאות****

*שווה לראות את הקליפ. חיוך מובטח. 

היה לי כייף לשמוע אותך אתמול. כל כך מתגעגעת, זה כבר מטריף את דעתי.

נעלבתי מאוד ביום ראשון. אפילו שבהתחלה לא, ואפילו שהבנתי והיה לי ברור שאם אתה לא עונה יש סיבה. אפילו שזה הכי הגיוני מבחינתך לשמור שלא לפגוע בזוגיות שלך. הרי זה בדיוק מה שהייתי מצפה מבעלי שיעשה במצב דומה.

אפילו כל זה והכל.

עדיין נעלבתי. 

כי בתכלס, סמס זה כמה שניות. ממש. 

והפגיעה הלכה והתעצמה עם כל שעה שחלפה והדממה נותרה בעינה. עם הלילה שחלף ללא מילה. עם הבוקר הדומם. 
הלכה והפכה לכעס. 
זה דווקא שימח אותי. כי לא הייתי כועסת או נפגעת אם לא היתה חשיבות ליחס שלך אלי. זה מעיד על ההיקשרות שלי אלייך, על העומק הרגשי שנבנה, אפילו עם החודש האחרון הזה, שבא ישר על ההתחלה.

בשבוע האחרון אני נלחמת בפטרייה וגינלית שבאה להתיישב אצלי בעקבות האנטיביוטיקה שקיבלתי לדלקת בדרכי השתן שהיתה. זה מגרד ומציק ומתסכל וכל האזור נפוח ואדום וכואב. וכמובן שזה גם מוציא אותי מפעילות מינית ומונע ממני לפרוק תסכולים ומתחים. זין. 

במוצא"ש קיבלתי הודעה ממישהו שפעם התכתב איתי. מהאתר. סתם כזו, אבל בכל זאת עניתי. פטפטנו בהודעות ונתתי לו את המייל שלי, שזה נוח יותר. הוא ישר שלח לי תמונות שלו. ובהודעה שאחרי, תמונות יותר חושפניות. של הזין שלו... 
הוא כותב הרבה פוסטים על הזין שלו, שהוא גדול או שבנות מתמכרות לו או כל מני דברים כאלה ואחרים על זה. כשראיתי את התמונה... טוב... אני מודה שזה היה מפתה. אם לוקחים בחשבון את כל התסכולים המצטברים שלי, זה היה ברור שלא אוכל לעמוד בפיתוי של זין שכזה, עם או בלי הפטרייה המזויינת. 
קבענו להפגש לקפה אתמול בבוקר בתל אביב. 
בערב שלפני בעלי אמר לי שאולי תוותרו על הבית קפה ותלכו ישר אליו. צחקתי, שזה לא בא בחשבון. אבל כשישבתי שם איתו, והוא הציע שנעבור אליו... נו... חשבתי לרגע. השאלות שלך עלו לי בראש. זה טוב לך? כן. זה עבורי. כן. אז למה לא? 
שאלתי את עצמי מה היית אומר על זה. רציתי לשתף אותך לפני כן אבל כעסתי וידעתי שלא אקבל מענה, לא כזה שיגיע בזמן שלפני הפגישה. אז ניסיתי לנחש מה היית אומר. חשבתי שאם זה טוב לי, זה יהיה בסדר גם מצידך. 

הוא כולו גדול, גבוה ורחב. הדבר הראשון שאמר לי הוא שאני מינית. סקסית. עסיסית. הוא נעים ונחמד ומושך. מקסים. אבל אני באתי בכלל לפגוש את הזין שלו. זה פתאום היה כל כך ברור. כאילו הוא לא היה צד בעניין.

ספרתי לו על הפטרייה. בכל זאת הלכנו אליו. הוא גר בדירת חדר במרכז, ברחוב שקט ונעים.

כשעמדתי ערומה במרכז החדר הרגשתי את השינוי שחל בי. הייתי לחלוטין חזקה. לא נבוכה, לא מושפלת. הבטתי בו, בלי להוריד מבט לרצפה. אפילו אחרי שסטר לי, חזק. אפילו כשמשך בשערי לאחור. הוא הצליף בי פעם אחת בשוט, כמו זה המפחיד שלך. זה היה יותר מדי חזק בשבילי. עצרתי אותו. אחר כך הוא הוריד אותי על הברכיים, מולו. 

הוא התחיל להתיר את האבזם ולפרום את כפתורי הג'ינס. חייכתי. עוד שנייה נפגש, הזין הזה ואני. נראה אם זה כמו בתמונות. 
כן. זה כמו בתמונות.

 
איכשהו, כנראה בגלל שהכל היה כל כך לא אינטימי, לא מונע מבפנים, מהרגש, פשוט הכנסתי אותו לפה... חחח. הפתעה! היה לי כייף למצוץ לו. הוא מדבר תוך כדי, ואני אוהבת את זה ככה. מחלק הוראות, מחזיק את הראש, מזיין את הפה. מחמיא. נוהם מהנאה. הדבר הענק הזה לא נכנס כולו לפה, אפילו לא קרוב. זה חתיכת מאמץ למצוץ לו, אבל נהנתי מכל רגע. אפילו תוך כדי שאלתי את עצמי אם זה טוב לי. כשהוא היה קרוב לגמירה הוא "נעל" לי את הראש בין הירכיים שלו ותפס לי בעורף ונדחף הכי עמוק שהוא יכל. זה גרם לי להקיא טיפונת עליו, יחד עם הגמירה שלו. אני נעולה שם, הכל נוזל מכל כיוון, ומרגישה את החיוך משתלט לי על הפנים. 
אחרי שהתנקנו והתלבשנו הוא אמר שבדרך כלל קשה לו לגמור, בייחוד ממציצה. שהוא היה בטוח שזה לא יקרה, בטח לא בפעם הראשונה. שהוא גם גמר בלילה, ובאותו בוקר, אז בכלל... 
האגו שלי קיבל ליטוף רציני.

הלכתי הביתה מבסוטית מעצמי.

בדרך הביתה התקשרת אלי והלב שלי קפץ כשהשם שלך הופיע על המסך. כל כך שמחתי לשמוע את הקול העמוק שלך, שמרעיד לי את הנשמה. 
אתה חסר לי. נורא. 
תראה מה המחסור בך עושה לי...

מחר? מחרתיים? אני כבר לא יכולה לחכות. אוחחחח

התיישבתי על מסטיק

20:40

היי

תכתבי לי איך את הולכת לביים את יום רביעי כאילו מותר לך הכל. כאילו יהיה לך אומץ להכל. בדימיון שלך, אם היתה לך שליטה מוחלטת בכולם, מה היה קורה. עופי על עצמך. רחוק.       

23:13

אני לא יודעת אם אני מסוגלת לזה. 
אני מנסה להתחמק מלחשוב על זה. 
אז ממש לתכנן? זה קשה לי. 
כל הקונספט של הערב קשה לי. 
כל ההתמודדויות הללו, בבת אחת. 
פתאום מרגישה שזה גדול עלי. 
שזה יותר מדי בשבילי. 
אולי אני עדיין לא מוכנה לזה? 
אהיה אי פעם?

לא יודעת.

אכתוב לך מחר, אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית. 
עובר עלי ערב מחורבן.

לילה טוב

  למחרת, 18:06  

ערב מחורבן, יום מחורבן. 

היה לי התקף פניקה. כזה של ממש. מהסרטים. מזל שהייתי לבד (בחדר) כי אם היה לידי מישהו עוד היו מזמינים לי אמבולנס. 

לא נשמתי, היתה לי סחרחורת ועקצוצים וכוכבים. 

שכבתי וניתקתי הכל. הרגעתי את עצמי.

לבד.

בלי כדורים.

בלי לדבר עם אפחד.

בלי לבקש עזרה.

לבד.

והצלחתי :)

אחר כך, כששטפתי פנים, נזכרתי איך לקחת אותי ביד בבית שלך למקלחת, לשטוף פנים (ולרגע חשבתי שהולכים למקום אחר, והלב שלי ניתר). הסתכלתי עלי וניסיתי להזכיר לעצמי שאני שווה. שמגיע לי טוב. קצת הצלחתי גם.  

אחרי שהוצאתי את הקציצות מהתנור (עוד כמה דקות וזה היה יבש, עוד כמה יותר דקות וזה היה פחמים) ואכלתי (בכמות המותרת) נרגעתי קצת. הצלחתי להסדיר נשימה. נזכרתי שהבטחתי לכתוב.

הדלקתי חימום בבית והתיישבתי מול המחשב, עם פוך. קר לי. נורא. מבפנים. לא נראה לי שזה משנה מה אלבש (2 מכנסיים, גופיית פלנל עבה, סוודר וסווטשירט עבה עם פרווה בפנים) ובמה אכסה אותי, עדיין יהיה לי קר. 

(גם אתה שם לב כמה אני מתחמקת מלכתוב מה שביקשת שאכתוב?)

הייתי אצל שרה היום. ד"ר שרה, הפסיכולוגית. סיפרתי לך שהיא גם סקסולוגית? זה מאוד עוזר, לפעמים. סיפרתי לה עלייך. ישר, בלי לברוח. ישבתי על קצה הכיסא (תמיד אני ככה, אצלה. לא יודעת אם זה כי לא נוח לי בכיסא הזה עם הזוית הנוראית שלו, או שזה כי תמיד אני בכוננות בריחה. לא שאי פעם באמת ברחתי, ממנה או בכלל) ודיברתי. ניסיתי להסביר לה בלי שאבין בעצמי, וזה לא פשוט בכלל. 

היו לה המון שאלות, וחששות, וחוסר הבנה. לך תסביר לונילית למה אפילו שאין סקס, זה טוב לי. היא לא הצליחה להבין. בהתחלה הסברתי שאתה לא שוכב איתי. היא שאלה אם אתה מתפשט 😄 אמרתי שלא, אז היא העירה הערה על זה שאולי בכלל אתה לא מגיע לזקפה. חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי שכן. "איך את יודעת?". היה שווה לראות את המבט שלה, בחיי. "ראיתי. הרגשתי." הסברתי לה. נראה לי שזה הרגיע אותה קצת. לא מבינה מה זה כל כך חשוב לה, אבל מסתבר שכן... היא היתה בטוחה שאני כן גומרת, איכשהו, כי אחרת מה זה שווה לי. זה היה מתיש, להסביר כל כך הרבה. 

היא דואגת שאתאהב בך. היא לא היחידה. 

היא שאלה אם לא חסר לי. הרי כל הרעיון היה לקבל מה שאני לא מקבלת ממנו. וזה לא מה שחשבתי שיהיה. או שרציתי שיהיה.  אמרתי שחסר לי. אפילו מאוד. אבל שאני מקבלת הרבה, שאני מאמינה לך שאתה רוצה להיטיב איתי, ושחסר לי. בייחוד עכשיו, עם ים הזמן והאופק הרחוק. בייחוד עם כל הדברים האחרים שקורים.  ו

קורים. ולא קורים.

וזה כל כך מבלבל לי.  

הוא רצה לבטל את מחר. את מ. אמרתי לו שזה בכלל בשבילי. הוא חשב להיפגש עם איזו מישהי היום. קבע איתה והכל. בהתחלה אמרתי שבסדר. ואז קלטתי שזה יותר מדי בשבילי, היום ומחר ומחרתיים (סיפרתי לך על מחרתיים? אני לא בטוחה... המפגש פורום שהתנדבתי להדגמת הצלפות?). בעיקר המפגש עם המיועדת היום, וזה עם מ מחר.

אמרתי לו והוא ביטל את הערב.

אמרתי לו? בכיתי, כעסתי, השתלחתי, התפרצתי, ברחתי, התכווצתי.

בין כל אלה אמרתי שזה יותר מדי בשבילי.

שאני רוצה שנוותר על הכל (כולל עלייך).

שאני לא רוצה לסגת.

שכן. שלא.

נעה בתוך הלופ הזה מאז אתמול.

כן או לא?

הכל או כלום?

הוא אמר שזה לא הכל או כלום. שהוא מוכן לסגור הכל ושאני (ואתה) אמשיך. שאתה עושה לי טוב. 

אבל אני לא מוכנה. כי זה ייצור כעסים, זה ירחיק, זה יחלחל ויקלקל. גם אצלי. גם אצלו. 

הוא אמר שאם הייתי מקבלת ממך את כל מה שאני צריכה, אז אולי הייתי מדברת אחרת. יש בזה מן הצדק. אני לא באה אלייך בטענות או משהו. זו תקופה עמוסה ולחוצה וזה לחלוטין בסדר גמור. אבל יש לזה מחיר. אני מוכנה לשלם אותו 😄  

ומחר? שיט, כתבתי כל כך הרבה ואף מילה על מחר...  

מחר  

היא תבוא. דפיקה בדלת. אני אבקש ממנה לשים כיסוי עיניים לפני שהיא נכנסת. נוביל אותה פנימה, נושיב על כיסא בחדר השינה שלנו (אין שם כיסא, אבל אדאג שיהיה). נדבר איתה. נשאל לשלומה. סתם שיחת חולין כזו. היא על הכיסא. אנחנו לידה, על המיטה.

אני אנשק אותו כשהיא תדבר. אחר כך אגש אליה ותוך כדי השיחה אתחיל להפשיט אותה. כשהיא יושבת. לאט לאט. נעליים. גרביונים. שמלה. חזייה. את התחתונים אשאיר לה. בין פריט לפריט נמשיך לדבר. מדי פעם אקום אליו. אנשק אותו. מדי פעם אגש אליה. אגע בה. בעדינות. ברפרוף. אפשק לה את הרגליים. הכי רחב שאפשר. ועוד קצת. ואז אשכח ממנה קצת. אתרכז בו. בי ובו. היא תשב שם, לידנו.

אולי נוציא שוט מהמזוודה. אבקש ממנו להצליף בי. לא בה. שתשמע אותי גונחת. אניח ידיים על הירכיים שלה, השיער ידגדג אותה והישבן יהיה מולו. הוא יצליף בי והיא תהיה שם, לשמוע ולא להרגיש. כשיהיה לי מספיק אחליף איתה מקום. הוא יצליף בה. אני אניח את ראשה בחיקי. אולי אלטף לפעמים. אולי אנשק. אולי אפילו אמשוך בשערה.

מתישהו אעביר אותה למיטה. בדרך התחתונים יוסרו. אשכיב אותה על הגב. אניח את היד שלו בין הרגליים שלה. אני יודעת שהיא אוהבת את זה ככה, עם האצבעות. היא אמרה לי. אבל רק לקצת. 

מתישהו בתוך כל זה הוא בטח יתפשט. נראה לי שנתחשב בבקשה שלו ושתינו נלקק לו את הזין יחד. רק שהיא לא תראה מה היא עושה. אחרי זה היא תמצוץ לו לבד. אני אסתכל, אנשק אותו. אחר כך נתחלף. אני אמצוץ לו והיא תנשק אותו. ואז, אם היא לא תביע התנגדות (ואולי אפילו אם כן) היא תמצוץ גם לי. בזמן הזה הוא יכול לזיין אותה. או להצליף בה. אתן לו לבחור :)

או שאתן לה לבחור?

לה. זה יהיה יותר מעניין. מעניין מה היא תבחר. מה שזה לא יהיה, היא תקבל את ההיפך :)  אם הוא יזיין אותה (כי היא תבחר הצלפות) אז אחרי שאמצה את הלשון שלה, הוא יצליף בי. אם היא תבחר זיון, הוא יצליף בה ואחרי שאמצה את הלשון שלה הוא יזיין אותי. אם זה מה שיהיה, אסיר לה את הכיסוי. שתראה אותו מזיין אותי. 

נראה לי שזה יהיה הזמן המתאים להביא את שתינו לגמירה. אני ראשונה? שנייה? מה יהיה לי יותר נעים? אולי בו זמנית? אולי נתן לו קצת להחליט? כן. נראה לי שככה. ואז ננוח קצת. נשלח אותו להביא לנו לשתות.

נשלח אותה הביתה ואחרי המקלחת נישן כפיות.  

הצלחתי לכתוב את זה. לחשוב את זה. בלי להיבהל, לברוח או לעצור.

  😄  

נשיקות

}{

מאיפה בכלל מתחילים? הכל כזה בלגן. מחשבות מתרוצצות וקופצות ממקום למקום. המילים שלך עולות לי בכל מני מקומות ומצבים. לא תמיד אני יכולה להתמודד איתן. לא תמיד אני רוצה. אני פשוט כל כך רוצה. להיות כמו שאמרת. כמו שאתה רוצה שאהיה. רוצה לרצות שיהיה לי טוב. שאהיה רחומה אל עצמי.  לאהוב אותי.    

אני לא ממש מבינה למה אני לא מסוגלת לזה. מה לעזאזל כל כך מסובך בזה? מה נדפק אצלי שאני מסוגלת לצאת מגדרי לתת את כולי לאחרים, ולא לי? מה? למה?    

אתה בעדי. לגמרי. הסתכלתי לך בעיניים הכחולות העמוקות האלה שלך וראיתי את זה. לא מבינה את זה. אסירת תודה כל כך וכל כך לא ברור לי למה? מאיפה זה בא בכלל? אתה לא מכיר אותי ומכיר אותי כל כך טוב. ברגעים מסוימים מרגישה שקופה, לא במובן שאתה לא רואה אותי. להיפך. שאתה רואה הכל. שאין לי עור או גידים או שרירים. שכל הקרביים שלי חשופים בפנייך ואתה יודע לקרוא מה עובר בתוכם.       

איך? אני כל כך בנאלית וצפוייה? כמו כל מי שהייתה לפני? כמו טקסטים בספרים? פלקטית? אני לא?

זה אתה? איך?       

אתה בעדי. אני מאמינה לזה. זה גומר אותי רק כי אני לא מצליחה להבין איך זה? איך זה שאדם שבקושי מכיר אותי (או שלא) בכלל בעדי ככה? זה אתה? ככה אתה עם כולן? האינטואיציה שלי, זו שאמרת לי תמיד להקשיב לה, אומרת לי שלא. שזה משהו בי שמעורר את זה בך. זה מפחיד. גם אותך?      

איך זה שאתה לא רוצה ממני כלום? ממתי עומד מולי גבר שלא רואה בי חור לזיין מכל כיוון? שלא רוצה לקחת את מה שאני כל כך רוצה לתת? את מה שיש לי לתת. לפעמים נדמה לי שזה כל מה שיש לי לתת, ולא שום דבר אחר. העיניים שלך אומרות לי אחרת.     

ביקשתי שתחבק אותי, ותרקוד איתי. רציתי כל כך שתכאיב לי. ששוב יהיה לי ישבן כחול-סגול-שחור-אדום וכואב-נעים-כל-כך. לא הייתי מסוגלת לבקש את זה. אמרת בלי שיפוט, אמרת בלי כעס. ובכל זאת, ביקשתי בשבילך. גם בשבילי. אולי אלמד ממך איך להנות גם ממה שלא כואב. או משפיל.     

חיבה. למה היא עושה לי לבכות? למה אני מנסה לברוח ממנה?       

אתה אומר לי שזה תהליך ארוך וכואב וקשה ובעל תהפוכות ומהמורות רבות. אתה אומר לי את כל זה וכל מה שאני רוצה שתגיד זה שאתה איתי, לאורך כל הדרך הזו שלקחת אותי אליה. שאת השביל הזה, ששנינו רוצים שאצעד בו, תעזור להאיר עבורי.  כי פתאום אני כל כך אבודה.     

אני מבקשת ממנו שילטף אותי. מעולם לא ביקשתי. תמיד רציתי שיכאיב. שימשוך בשערות. פתאום כשהוא מזיין אותי מאחור, ואני אוהבת את זה ככה, זה מרגיש לי כל כך זר ומנוכר. "מגיע לך" מהדהד לי בראש. "מגיע לך טוב". הוא מלטף ומזיין ומגמיר אותי.אבל בסופו של דבר אני לא מצליחה לגמור בלי זה. בלי שימשוך לי חזק בשערות של העורף. בלי לדמיין בראש גברים מגעילים מזיינים אותי מאחור במועדון וצוחקים תוך כדי. רק זה משחרר אותה,את האורגזמה הארורה. למה???     למה אתה  לא רוצה לזיין אותי? למה אני מנסה למצוא לזה סיבות ולא מניחה לזה? למה הדבר הראשון שאני מעלה זה כי אני שמנה מדי ואתה ממתין שארזה, ולכן אמרת שזה ייקח עוד הרבה זמן? בולשיט. לא היית ממשיך איתי אם זה באמת היה מפריע לך. נכון? 

אז מה? תסביר לי?     

אתה בעדי. כמה פעמים עוד אצטרך לכתוב את זה כדי שזה יפסיק להדהים אותי?     

חשבתי שאמצא מישהו שיכאיב לי, שיכיר לי דברים חדשים.שיעורר בי נשכחות. שיקח אותי. פיזית, בעיקר. סובבת לי את כל המחשבה הזו. הפכת אותה על פיה. במקום זה אני מוצאת את עצמי מבקשת ממנו לא להביא גברים זרים לזיין אותי. הוא שואל אותי כמה פעמים אם באמת. אם אני באמת לא רוצה. אני רוצה לא לרצות. באמת.     

הוא ייקח אותי עם הרצועה. כשהרצועה מחוברת לי לקולר אני בשמיים. אתה יודע את זה? כשאתה מושך אותי מהרצועה הלב שלי טס. אני מחוברת אליך. אני מחוברת אליו. כשזה מול אחרים, אני עפה. אני שלו. תראו. תמותו.      

ניסיתי להסביר למה כל כך קשה לי לשחרר. שזה בא ממקום של חוסר ברירה, ולא ממקום של כוח. הוא לא הבין, או שהוא לא רוצה להבין. כי אם הוא יבין את זה הוא יצטרך להפסיק עד שאמצא את המקום הזה. זה עם הביטחון והכוח. ואני רואה לו בעיניים שהוא לא מאמין שזה יקרה. שהוא רואה לי בעיניים שאני לא מאמינה שזה יקרה, אפילו שאני מאוד רוצה.      

העיניים הכחולות שלך אומרות לי שזה תהליך ארוך. וזה יקרה. אני מאמינה לך. אין לי מושג למה. לא יודעת איך. אני מאמינה לך. כל כך רוצה שזה יהיה נכון.       

אם אפשר לדמיין את זה, זה יכול להתגשם. אני מדמיינת אותי, כמה קילוגרמים פחות, בטחון עצמי בשמיים, לבושה הכי יפה בעולם, בשיער פרוע ועקבים גבוהים. דקיקים כאלה. של כוסיות. אני רואה אותי, בחיי. אתה יודע מה מצחיק? אני רואה אותי ככה, חליפת ויניל צמודה, ציצים בולטים ושוט ביד! אני! מאיפה זה בא לי?      

אתה בעדי. מתי גם אני אהיה בפינה שלי?        

הלכתי לפינה הכי נידחת בבית.

בדקתי שכל החלונות סגורים. 

עמדתי במקום כמה שניות, הסתובבתי סביב עצמי.

קיפוף קל בברכיים.

נשימה עמוקה מלוא הריאות.

וצרחתי.

צעקה/צרחה חזקה, עמוקה.

מעמקי הנשמה.

זה אחרי שהקאתי את התסכול כבר היום.

זה אחרי שפלטתי מילים ודמעות אל מקלדת אומללה.

אחרי שגם עליה צעקתי, ויללתי, בדממה לא דממה.

כשהצרחה נגמרה התנשמתי. 

כמו חוזרת מריצה ארוכה.

הבור שלי עמוק, וחלקלק.

לעיתים מטפסת בו מעלה בקפיצות קטנות.

או גדולות.

היום נאחזתי בשוליו, שלא להתחפר לעומקו.

רעבה ומורעבת.

זה לא שאין. 

ולא שאני לא רוצה. 

יש, אפילו הרבה. ואני צריכה ורוצה וממש כמעט חייבת. 

ואין לי זמן. 

אוף! 

רציתי לכתוב על אתמול (היה מדהים, וראשוני, נעים ומיוחד). 

רציתי לשתף בתחושות לקראת היום (אמאל'ה). 

לספר קצת עליו, ועליו גם. 

ולכתוב את המדריך (המקוצר) למגמיר (שווה לחכות). 

אוף! 

אולי מחר? 

פתאום, מבעד להכל, אני קולטת שזה השיר שמתנגן ברקע. לרוב קיטשיות עושה לי בחילה, אבל הסיטואציה כל כך הזויה, שאין שיר רקע מתאים מזה. 

רוקדים בסלון. עטופה בתוך חיבוק. שלך.(שלו). הידיים שלי על העורף. על הקרקפת. העיניים עצומות. שיר קיטשי (אחר) ברקע. שתי כוסות יין על השולחן. אהבה גדולה באויר. 

הדמעות לא מפסיקות. זורמות אל תוך מגבת המטבח האדומה. אל מכנסי הג'ינס. אל הרצפה. המילים שלך כמו גלים. מסתערים על חומות העיר הבצורה שלי. מרטיבים אותי, מפחידים. מתנפצים וחוזרים חלילה. הזמן יתן אותותיו, החומות תתבלנה. גלים גבוהים במיוחד בימים סוערים במיוחד [כמו היום, איזה יום משובח היום] יחדרו פנימה וישטפו, מלווים בגשמי סערה. 

תקרא לי זונה. או זונה שלי. שלי עדיף. זה הבסיס. זו ספינת האם. זה נמל הבית. זה המקום שלי. לאן שלא אלך או אפנה, שלך. זונה או לא. שלך.

הלואי שיכולתי לראות את זה. מבחוץ. אתה אומר שמגיע לי, שאני טובה, שאני יפה, שאני חזקה. הלוואי שיכולתי לראות את זה. אני רוצה. אני צריכה. אני מנסה. בחיי. ניסיתי לתת לזה להיכנס. ניסיתי לשחרר את כל השרירים, להוריד את כל המגננות הבלתי רצויות האלה. הלוואי שאצליח.

מבחוץ לא מבינים את זה. אנחנו מי שאנחנו. אנחנו עושים את זה איך שאנחנו. איך שנכון לנו. רק לנו. זר לא יבין זאת. זו לא דרכם. זו דרכנו. זה דשן לצמח החממות שהוא אנחנו.

 https://lh6.googleusercontent.com/-6Eqf9HeGJ2k/Uqc9gkgofeI/AAAAAAAAGAg/gcuKOwaT6ZE/w738-h984-no/20131210_151809.jpg

לא רוצה להיות עלה נידף ברוח. לא רוצה להיות פתרון זמני. להיות סתם אחת. אפס. כלום.   

רוצה להיות חשובה. להיות בעלת משמעות. להיות נחשקת. נרדפת. נעטפת.  

רוצה לתת כל מה שיש לי לתת. כמעט.  

רוצה לקבל כל מה שאני צריכה. כמעט.  

לכאוב. להתרגש. לרגש. להעצים. למתוח. להתחזק. לצמוח. להכאיב.   

להתפרק ולהבנות מחדש. להחריב ולשקם.   

לגדול.