לא מתפרקת, לא שלמה.
כל השגרה נסדקה לי.
פעילויות פשוטות איבדו משמעות.
איבדתי אחיזה.
עמדתי על סף התהום
הבטתי לתוכה
הסתכלתי לאחור
וצנחתי פנימה
יש מצנח? לא בטוח
הוא אומר לי שהקשר הפך למתעלל, בי.
שמגיע לי יותר.
שאני נותנת המון ומקבלת שאריות של פרורים.
שאם הוא היה חבר שלי, הוא היה אומר לי ללכת.
אבל הוא לא משחרר אותי.
ולא רציתי ללכת.
אבל הלכתי.
השרירי שואל אותי שאלות שרק ונילים יכולים לשאול.
קשה לי להסביר לו למה הרגשתי אחוזה, ועכשיו אני נופלת.
קשה להסביר למה אני צריכה את זה ככה
הדוק וחונק וצמוד וחזק.
"אתה ונילי" אמרתי לו והוא חייך והתעקש.
"למה מגיע לך יותר טוב?" הוא שאל, והתעקש.
למה? למה?
למה מגיע לי טוב?
כי אני אדם טוב?
כי אני נותנת הרבה מעצמי?
כי אני עובדת קשה?
כי אני רוצה?
כחול העיניים מתקשר בתזמון הכי לא הגיוני שאפשר. תוך שנייה אני בוכה והוא נבהל נורא. "את אישה חזקה" הוא אומר לי ומבטיח שנדבר שוב, בשבוע הבא.
מגיע לי טוב.
ראיתי רחוק, עד שהאופק התנגש לי בפרצוף כמו תפאורה זולה.
החמצה, אמרה חברה רחוקה. אמרה, וקלעה בדיוק.
החמצה
לגמרי
אוף
