לפני 8 שנים. 28 ביוני 2016 בשעה 20:44
יש רגעים שאדם היה שמח לראות אם הרצפה יכולה באמת להיפתח, ולבלוע את כל מה שמעל, רגעים שבהם לא משנה כמה אדם יכול להיות משוחרר, אמיתי, אפילו פתוח, הכל נמס לתוך העולם האמיתי. והמרחק בין זה שהם יקרו ויהפכו לך את החיים, לבין שפשוט זה יעלם כאילו לא היה, לפעמים כמעט ולא קיים בכלל.
היא הבחורה עם הכי הרבה מזל שאני מכיר.
אספתי אותה ביום לא מוצלח שלי, בעצם כל השבוע שלי היה מאתגר, אבל החיוך המבולבל שלה שהתחבא מאחורי האפרכסת, וזה שהיא אמרה לי שהיא התלבשה יפה בשבילי, גרמו לי להשאיר את כל הבלגאן בצד, ולצאת לפגישה ראשונה בלי הכנות ותוכניות.
אספתי אותה מחברה, היא חיכתה לי למטה, יושבת על קצה המדרכה כמו פעם בימים שהיו אופניים והיו זוכרים אותן בדרך לגימנסיה, כשהפנסים של הרכב הצטלבו עם העיניים שלה, ראיתי שם עולם שלם שעוד לא קרה, וגם היה לה את החיוך הזה שאומר לך שהכל אמיתי.
אז הגענו למקום שהיא בחרה, ארוחת ערב קלילה, תאורה מלאה, שקט, מזגן, כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לבחון אחד את השניה, להריח, לבנות ציפיות.
המלצרית החמודה הושיבה אותנו בשולחן רועש מדי, ליד הכניסה, וכמו בסיפורי האגדות, בדיוק בשניה הזאת המזל שלה התחיל.
השולחן פשוט לא התאים, אז היא בתמימות נקיה הציעה שנחליף שולחן, יותר כמו שאלה בעדינות, ואני בנדיבות הסכמתי, כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שנבצע את החלפת השולחן הזאת....המזגן יכל לעבוד בשקט והיינו נשארים שם, המלצרית בכלל יכלה להושיב אותנו שולחן יותר הצידה, או שאני יכולתי סתם לסרב, רק כדי לא לתת לה להוביל, והרשימה ארוכה כל כך.
וכולם מכירים את הסיפור הזה על הבחור שהחמיץ טיסה שהתרסקה, או עזב את המקום בדיוק לפני הפיגוע, רובנו גם מכירים שיש ביוטוב סרטים מעולים על האנשים עם הכי הרבה מזל בעולם, שעל חוט השערה, התחמקו מאסון, ומדי פעם יצא לי לשאול את עצמי, איך זה שלא ראיתי במציאות משהו כזה קורה אף פעם, תמיד זה רק ביוטוב.
בכל מקרה, ברגע שהתיישבנו שם זה קרה, באותו רגע בדיוק הבנתי שאלוהים אוהב אנשים אמיתיים, ושכן קורים ניסים בעולם שלנו, גם אם אף אחד לא רואה את זה. אני ראיתי.
תרשו לי לרגע לחזור קצת בזמן, הכרתי אותה כאן, היא הייתה אדומה בתיבה שלי שבדיוק הפכה לאפורה במקום מוזהבת, אז בכלל לא עניתי לה, אבל לשמחתי המזל בכלל עובד אצלה בהתנדבות בלי שהיא יודעת, איכשהו פתאום יצא לנו לדבר שוב, והחלטנו להיפגש, והכל לא הסתדר, ואיכשהו בלי שיסתדר אני איתה במסעדה שניות לפני שמזמינים סושי, רק כדי לגלות שאלוהים אוהב אנשים אמיתיים.
במסעדות של היום כל מטר חשוב, כל שולחן כמעט צמוד לזה שלידו, ואם בונים ספה נוחה וארוכה, אז נותנים 30 סמ מרחק בין שולחן לשולחן, וכולם רואים זה את זה, מקשיבים זה לזה, אז תאמת, לא באמת אהבתי את הבחירה שלה בשולחן חדש, כשהיא נכנס לרכב הבחנתי במחשוף מרשים, ורציתי לראות כמה אני יכול לגרור אותה שם, במקום ציבורי, שבו היא אולי לא מכירה אף אחד, אבל יש אנשים רגילים מסביב.
ואז... האדם בשולחן שלידנו מיד אומר לה משהו, וחיבוקים, ואני רואה איך טיפת זיעה מבצבצת לה בחיבור שבן המצח לשיער, אני רואה איך היא נושמת קצת אחרת, חושבת מה לעשות, בעלה כנראה יודע, בחורה אמיתית אמרנו, אבל המשפחה שלהם לא...
הקיצר, בן דוד שלה שם, יושב לידנו, 30 סמ בערך מאיתנו, עם אישתו והילדים, וכמו שאמרתי כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שנשב לידו, וכדי שאוותר לה ולפטמה שלה.
אם רק היינו נשארים בשולחן שממול... היה לה כל כך הרבה מה להסביר באירוע המשפחתי הבא...
בכל מקרה היה ערב מקסים, יצא לנו לדבר במקום לפתות, אולי אני צריך לעשות את זה כלל אצלי, לדבר לפני שמתפשטים, מצד שני, אני עד עכשיו מתבאס שלא בדקתי לה שמן ברקס ואת הפלגים והקרבורטור.
והערת ביניים... חובה ערכת חירום לעיטושים בכל מסעדה, ועדיף שתהייה באנגלית.
