בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

Something about a little box with a mirror and a tongue inside
לפני 8 שנים. 5 בספטמבר 2016 בשעה 20:11

 

את לא צריכה לתת יותר מאחרות, להגיע רחוק יותר.

אסור לך ליפול לתוך תבנית שלא הצורך שבתוכך יצר.

ואין רק זוכה אחת בסוף.

אין גם דרך סלולה או מבחני קבלה.

 

אני כאן כבר הרבה זמן, וראיתי הכל, אולי אפילו ראיתי יותר מדי, והחלק שבו אתן מנסות להראות שאתן יכולות יותר, אתן יותר קיצוניות, זה החלק שגורם לי להבין שאתן לא כאן בכלל, ואחר כך אומרים שאני חי בסרט...

 

אין כבוד מיוחד בזה שמשחיתים משהו יפה, שלך, וזה לא הדמעות שלך שגורמות לי לחייך.

 

זה לא שאין דרישות, רק שהן שונות לכל אדם.

הבסיס מצריך התאמה, צריך לדעת להרגיש את האחר שמולך, להבין אם כל מה שאתה עושה זה מה שהגוף שלה רוצה, והגוף תמיד יודע יותר טוב מהפה.

 

ואם לרגע חשבת שיש כאן תחרות של יכולה יותר... אז פספסת את כל הסשן, ואולי גם את החיים עצמם.

 

וכאן השאלה העיקרית, נניח שאת בקשר עם שולט, בין אם זה קשר עמוק ומחייב או אפילו רק קשר של זיונים, השאלה עדיין שם, ואת חייבת לשאול את עצמך....את יודעת לאהוב את מי שמולך באמת? לדעת שהוא גם בשר ודם, גם הוא יכול לכאוב, גם לו יש רגעים קשים, אולי אפילו יש מקומות שבהן הוא מרגיש שהוא צריך עזרה, נתת לו מקום להיות אמיתי איתך?

 

שליטה אמיתית לא יכולה לקרות בלי אמון, ואין אמון בלי קשר נכון, שיש בו מקום גם לטעויות, אז את צריכה לבחור בחיים אם את רוצה הצגה? תחרות? קצוות? או אמת, התאמה, וסיפוק שלם. 

 

ואגב, זה גם ההבדל בין השולטים, יש את אלה שצריכים להוכיח את עצמם, לך, לעצמם אולי אפילו, לקחת אותך יותר כואב, לסדר לך את הישבן בצורת פיצה, להראות לך שהם היו רוצחים חתולים בגיל 3 ורבע, ויש את אלה שאולי יעשו את אותו דבר, אבל רק כשהגוף שלך מבקש את זה באמת, ובכל מקרה יעשו רק את מה שנוח ונכון להם, והכל יזרום טבעי מתוכם, בלי הצגות, בלי הוכחות.

 

ואת יודעת שאם העולם אי פעם יחייך אלייך, אז הדבר הטבעי שלהם זה בדיוק מה שגוף שלך רוצה.

 

 

לפני 8 שנים. 21 באוגוסט 2016 בשעה 21:02

בימים של חליפה, חולצה מכופתרת עניבה וחפתים.

ללילות תמיד יש הרבה יותר מקום להפתיע.

 

אני זוכר את הימים של ה501 קרוע וטי לבן, אני זוכר את הימים של הקסדה והריח של הדלק.

אני זוכר את הימים שהכל היה כל כך תמים ובתולי, לנשים היה ריח של ילדות שמפחדות. וטעם טרי.

 

אני זוכר את מטאליקה, את קווין ואת דוכין וגם זוכר את ההתרגשות של הנשיקה הראשונה.

אני זוכר את עצמי סופר שקלים לבירה, ומטבעות לדלק.

 

ואני לפעמים מתגעגע.

 

רק מה, נוח לי ככה היום.

נוח לי עם המסכה הזאת, של החפתים וכסאות עור ברכב, נוח לי עם הכרטיסים בארנק ועם רעל ישן סינגל מאלט.

נוח לי עם הזנות והטעם. ואפילו בגרתי להבין שאת הנשים שלי אני לא רוצה בתולות יותר.

 

אבל יש דברים שאי אפשר לשנות.

הדם זז אחרת בגוף כשיש שיר מאז, את הרגושים של הכביש מחליפים בריגושים אחרים כי פעם חיה תמיד חיה, והלב, הלב תמיד פועם כמו אז כשמישהי חודרת לך לתוכו.

 

אני אני מחפש את המקום הזה שלי, שבו אני יכול לאבד את הזמן ואת עצמי, המקום שבו אני יכול לשחרר הכל, לתת לטירוף לזרום לי בגוף.

 

מצאתי כמה שערות לבנות על הבלורית שלי, אז מגיע לי משבר גיל 40, לא?

הבעיה היחידה עם זה, שנראה לי שאני חי במשבר הזה באדיקות לפחות מאז שאני זוכר את עצמי.

 

 

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 18 באוגוסט 2016 בשעה 19:07

זה לוקח רק שניה אחת.

 

לדעת שאני רוצה אותך, או לא.

ולשים אותך במקום הנכון, או לא.

 

זה לוקח שנות חיים.

 

לדעת שאני רוצה אותך, או לא.

ולשים אות במקום הנכון, או לא.

 

אני תמיד יודע.

שאני רוצה אותך, או לא.

וכמה עמוק חדרתי לתוכך, או לא.

 

אני אף פעם לא בטוח.

שאני רוצה אותך. או לא.

וכמה עמוק חדרתי לתוכך. או לא.

 

אז העולם שלי הכי ברור בעולם, או לא.

העולם שלי מאוד מבולבל, או לא.

 

ובכל זאת אני תמיד מגיע לאותו מצב בסופו של יום.

תמיד היד שלי זוחלת לגרון שלך, הזין שלי לתחת שלך, והמרפק חודר לתוכך או רק מנסה.

 

ואת, את תמיד תהיי בטוחה בי, או לא.

לפני 8 שנים. 8 ביולי 2016 בשעה 10:00

 

 

כשכל מה שהשולט שלכן רוצה זה רק לקחת, לנצל, כמו בעלות כזאת על הנשלטת מבלי להתחשב בכן בכלל.

או כשהשולט שלכן אוהב אתכן ולוקח רק את מה שאתן רוצות לתת לו בכל מקרה?

 

אתן צריכות להיות לגמרי כלבות,

או שזה בסדר שגם אוהבים אתכן מדי פעם?

 

להיות כלי לצרכי השולט, או להיות גם חברה לפעמים?

 

אני באמת רוצה לדעת.... אבל יודע שזה לא הולך לשנות דברים אצלי!

 

 

(ואני מבין שיש לכל צד כאן יתרונות אחרים)

לפני 8 שנים. 6 ביולי 2016 בשעה 22:33

אני חייב לשדרג לך את החדר. (לא תמיד זה משתלם).

 

חנאן עשראווי, גולדה מאיר, אריק שרון.(אם כבר חייבים אז עדיף ללחוש את זה שהיא לא תשים לב).

 

בוא נעבור שולחן, רחוק מהרעש של המזגן. (תבדוק מי יושב בשולחן ליד).

 

זה היה קל מדי. (זה עוד משפט שעדיף להגיד בלב).

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 28 ביוני 2016 בשעה 20:44

 

יש רגעים שאדם היה שמח לראות אם הרצפה יכולה באמת להיפתח, ולבלוע את כל מה שמעל, רגעים שבהם לא משנה כמה אדם יכול להיות משוחרר, אמיתי, אפילו פתוח, הכל נמס לתוך העולם האמיתי. והמרחק בין זה שהם יקרו ויהפכו לך את החיים, לבין שפשוט זה יעלם כאילו לא היה, לפעמים כמעט ולא קיים בכלל.

 

היא הבחורה עם הכי הרבה מזל שאני מכיר.

אספתי אותה ביום לא מוצלח שלי, בעצם כל השבוע שלי היה מאתגר, אבל החיוך המבולבל שלה שהתחבא מאחורי האפרכסת, וזה שהיא אמרה לי שהיא התלבשה יפה בשבילי, גרמו לי להשאיר את כל הבלגאן בצד, ולצאת לפגישה ראשונה בלי הכנות ותוכניות.

אספתי אותה מחברה, היא חיכתה לי למטה, יושבת על קצה המדרכה כמו פעם בימים שהיו אופניים והיו זוכרים אותן בדרך לגימנסיה, כשהפנסים של הרכב הצטלבו עם העיניים שלה, ראיתי שם עולם שלם שעוד לא קרה, וגם היה לה את החיוך הזה שאומר לך שהכל אמיתי.

אז הגענו למקום שהיא בחרה, ארוחת ערב קלילה, תאורה מלאה, שקט, מזגן, כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לבחון אחד את השניה, להריח, לבנות ציפיות.

המלצרית החמודה הושיבה אותנו בשולחן רועש מדי, ליד הכניסה, וכמו בסיפורי האגדות, בדיוק בשניה הזאת המזל שלה התחיל.

השולחן פשוט לא התאים, אז היא בתמימות נקיה הציעה שנחליף שולחן, יותר כמו שאלה בעדינות, ואני בנדיבות הסכמתי, כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שנבצע את החלפת השולחן הזאת....המזגן יכל לעבוד בשקט והיינו נשארים שם, המלצרית בכלל יכלה להושיב אותנו שולחן יותר הצידה, או שאני יכולתי סתם לסרב, רק כדי לא לתת לה להוביל, והרשימה ארוכה כל כך.

וכולם מכירים את הסיפור הזה על הבחור שהחמיץ טיסה שהתרסקה, או עזב את המקום בדיוק לפני הפיגוע, רובנו גם מכירים שיש ביוטוב סרטים מעולים על האנשים עם הכי הרבה מזל בעולם, שעל חוט השערה, התחמקו מאסון, ומדי פעם יצא לי לשאול את עצמי, איך זה שלא ראיתי במציאות משהו כזה קורה אף פעם, תמיד זה רק ביוטוב.

בכל מקרה, ברגע שהתיישבנו שם זה קרה, באותו רגע בדיוק הבנתי שאלוהים אוהב אנשים אמיתיים, ושכן קורים ניסים בעולם שלנו, גם אם אף אחד לא רואה את זה. אני ראיתי.

 

תרשו לי לרגע לחזור קצת בזמן, הכרתי אותה כאן, היא הייתה אדומה בתיבה שלי שבדיוק הפכה לאפורה במקום מוזהבת, אז בכלל לא עניתי לה, אבל לשמחתי המזל בכלל עובד אצלה בהתנדבות בלי שהיא יודעת, איכשהו פתאום יצא לנו לדבר שוב, והחלטנו להיפגש, והכל לא הסתדר, ואיכשהו בלי שיסתדר אני איתה במסעדה שניות לפני שמזמינים סושי, רק כדי לגלות שאלוהים אוהב אנשים אמיתיים.

במסעדות של היום כל מטר חשוב, כל שולחן כמעט צמוד לזה שלידו, ואם בונים ספה נוחה וארוכה, אז נותנים 30 סמ מרחק בין שולחן לשולחן, וכולם רואים זה את זה, מקשיבים זה לזה, אז תאמת, לא באמת אהבתי את הבחירה שלה בשולחן חדש, כשהיא נכנס לרכב הבחנתי במחשוף מרשים, ורציתי לראות כמה אני יכול לגרור אותה שם, במקום ציבורי, שבו היא אולי לא מכירה אף אחד, אבל יש אנשים רגילים מסביב.

ואז... האדם בשולחן שלידנו מיד אומר לה משהו, וחיבוקים, ואני רואה איך טיפת זיעה מבצבצת לה בחיבור שבן המצח לשיער, אני רואה איך היא נושמת קצת אחרת, חושבת מה לעשות, בעלה כנראה יודע, בחורה אמיתית אמרנו, אבל המשפחה שלהם לא...

הקיצר, בן דוד שלה שם, יושב לידנו, 30 סמ בערך מאיתנו, עם אישתו והילדים, וכמו שאמרתי כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שנשב לידו, וכדי שאוותר לה ולפטמה שלה.

אם רק היינו נשארים בשולחן שממול... היה לה כל כך הרבה מה להסביר באירוע המשפחתי הבא...

 

בכל מקרה היה ערב מקסים, יצא לנו לדבר במקום לפתות, אולי אני צריך לעשות את זה כלל אצלי, לדבר לפני שמתפשטים, מצד שני, אני עד עכשיו מתבאס שלא בדקתי לה שמן ברקס ואת הפלגים והקרבורטור.

 

והערת ביניים... חובה ערכת חירום לעיטושים בכל מסעדה, ועדיף שתהייה באנגלית.

לפני 8 שנים. 10 ביוני 2016 בשעה 13:20

 

יש איזה שקט כזה שמחבר אותנו עמוק והאוויר מסביב מלא בנו.

 

ברגע שאחרי, העור שלך מדבר עם האצבעות שלי בשפה שאף אחד לא יבין.

ברגע שאחרי, אין כבר רושם, אין פחדים, אין הצגות.

ברגע שאחרי, הטירוף והאהבה מתחבקים.

ברגע שאחרי, הגוף שוב נושם, הזרמים שבגוף חוזרים לדממה.

 

ברגע שאחרי, כשהכול כבר ניגמר....

...באותו רגע שאחרי...

שם הכל בדיוק מתחיל.

לפני 8 שנים. 1 ביוני 2016 בשעה 15:41

 

אני רוצה שתשתקי.

תכנסי לחדר הזר, ובלי מילים תביני לבד שהבגדים שלך מיותרים.

 

אני רוצה שתשתקי.

בלי שאלות, בלי הסברים ובלי הקדמה או נימוסים, פשוט תביני שעל ארבע במיטה זה הכי נכון שאת צריכה להיות.

 

אני רוצה שתשתקי.

בייחוד כשכואב לך, ותשתקי גם כשאת גומרת, תשתקי כשאת רוצה להגיד לי משהו או להסביר.

 

אני רוצה שתשתקי.

את הכאב שלך אני יכול להרגיש לבד כשאני נוגע בך.

את הרצונות שלך אני חי בראש שלי כל פעם שאת רחוקה.

אין משהו שאת באמת צריכה להגיד לי.

אז הקול שלך לא כאן לעזור לדלג מעל הנבוכות,

הקול שלך לא כאן כדי לתת לך הגנה או תירוץ,

הקול לא כאן כדי לגלות לי משהו.

 

אני רוצה לחבק אותך בשקט, עד שיגמרו כל הדמעות.

 

ואז אני אקשיב לכל מה שיש לך להגיד.

וזה אולי יהיה החלק הכי שקט בערב שלנו...

 

 

לפני 8 שנים. 24 במאי 2016 בשעה 20:27

 

פעם הייתה לי אלרגיה לפרחות, אולי הציפורניים שלהן היו חדות מדי עבורי, אולי זה שהקול שלהן היה רם וגבוה מדי, אולי זה שהשפה הייתה נמוכה, או שאני צריך פשוט להודות שזה נבע רק כי תמיד היה להן אח או אבא עצבן... או שפשוט פחדתי להיתקל באיזה נעמי כפית.

עם השנים התבגרתי, למדתי שפחות זה יותר, ביחוד כשמדובר בלבוש, אז חלק גדול מהן פשוט טובות בשירות למען הציבור, למדתי להעריך אותן על זה.

למדתי גם לאוהב את זה שפטמות לפעמים מנצחות את החזיה, ושהשכנים מוכנים לספוג צעקות של סתם רק כדי לשמוע גם צעקות של לילה.

גם הבנתי שכרית על הראש זאת אחלה דרך לשכוח איזה ראש מחובר לגוף שמולי כל עוד והוא מריח נכון, זז כמו שאני אוהב, ומרגיש טעים וטרי.

 

ואז הגיע יום חמישי, סרט חרא של בחורות, אין מה לעשות, לפעמים צריך להתפשר עם האישה... את גודל הצרה הבנתי רק כשראיתי שהקולנוע היה מלא לגמרי בנשים ועוד כמה בודדים שנאלצו להתפשר כמוני.

היו לנו מקומות מעולים, ובפרסומות בהתחלה מיהרתי להביא פופקורן, טורטית ושתיה, כשחזרתי שמתי לב שלידי יושבות שתי פרחות בריאות צבועות משרתות את הציבור ומחייכות, אז חייכתי בחזרה, אבל רק כי זה מנומס.

הסרט התחיל וזה היה כל כך טיפוסי לסרטים שכאלה, כל הנשים צוחקות, והגברים מחזיקים את העפעפיים שלא להירדם, או בולסים פופקורן תוך כדי תכנון איזה פיצוי מגיע לנו על צפייה בסרט שכזה.

פתאום אני מרגיש יד מטיילת על הרגל שלי, נחמד, אפילו קצת צפוי, אחרי הכל זאת זוגתי שתחייה ומותר לה, לא?

רק שהפעם היה בזה משהו מוזר. זה היה בצד הרחוק, לא מהצד הנכון!

עכשיו לך תחליט מה לעשות, פרחה בשיא פריחתה ממשמשת אותי מצד אחד וזאת שאיתי מתגלגלת מצחוק בצד השני מהסרט.

אני גונב מבט, והכלבה והחברה שלה בוחנות מה התגובה שלי.

הקיצר מיד הבנתי שהייתה שם התערבות, שתי הבנות זונות התערבו על מה אני הולך לעשות וכמה מהר אני מעיף לה את היד. הקרובה אלי הלכה על מהר מאוד, הרחוקה סתם אתגרה אותה כי רצתה לראות אם יש לה את האומץ.

היה לי מוזר, שהחפיצו אותי, הפכו אותי למשחק שכזה, והווריד הזה אצלי במצח התעורר, אני לא בטוח שהן העריכו נכון כמה עשן יכול לצאת מסיטואציה שכזאת.

ידעתי שאני חייב לסיים את המצב הזה מהר.

אם היד שלה הייתה נחשפת, זה היה הסוף של הסרט או בעצם גרוע יותר, התחלה של סרטים עבורי, גם ידעתי שאי אפשר לנצל את המצב הזה עד הסוף או בכלל. האמת ששקלתי פשוט להזיז לה את היד, רק שזה הרגיש לי כמו תבוסה...ועוד מיד אחת של בת 20 וקצת ובטח גם קרובת משפחה של אבא של אייל גולן.

 

מיד הבנתי שיש רק מוצא אחד מכובד אחד מהמצב הזה.

 

ואני לא אחלוק אותו אתכן הפעם, אני רק אגיד שכשמקבלים לימונים צריך לדעת לעשות לימונדה.

 

ושעכשיו יש לי את הטלפון של הפרחה הזאת, ואני שואל את עצמי אם אני אצליח לשכנע אותה להביא גם את החברה, אחרי הכל אולי מגיע לי לתקן את הרושם הרע שהיה לי מהפעם היחידה שלי עם 2 נשים, לא?

 

 

לפני 8 שנים. 1 במאי 2016 בשעה 22:13

 

אני לא יודע אם אתם מכירים את המציקים האומללים אלה, שפעם לפני איזה מיליון שנה היה לכם משהו עם מישהי שהפכה אחר כך להיות חברה שלהם.

רק מה אותה אחת נשארה עם אובססיה לגביכם והאכילה את התסכול של האומלל המציקן כמה שנים טובות, או בעצם רעות....

 

והאומלל ישקיע שנים, כספים, קשרים ובעצם הכל, רק כדי למצוא אותך. ואז רק ינסה להזיק, כי אומלל לא יכול יותר מזה.

 

אז אני סגרתי חלק מהעבר ואולי בכלל צריך התחלה חדשה.

אולי גם מחליף כאן את הניק.

או שעדיף בכלל לקחת את זה כאחלה תירוץ לפרוש מכאן.

 

בכל מקרה מתנצל בפני מי שניסתה ליצור איתי קשר בגימייל ולא הצליחה.

אין כוונה כאן, רק נסיבות.