הרחובות רטובים, פנס צהוב מקלקל את הלבן של הירח וריח רקוב של עיר שאף פעם לא מתה ואף פעם גם לא חיה באמת.
אני שומע את הצעדים שלי, לפעמים מכונית שטסה ליד, צעקה עמומה של זוג שרב בבניין ליד.
המעיל לא מספיק, הכפפות והגרביים גם לא עוזרים, לניו יורק תמיד היה את הכוח להציק ולאתגר.
את הכניסה אף אחד לא יזהה, כמו מסעדה סינית, יש אפילו כמה שיושבים שם לאכול, אני נכנס ישר למטבח, אין שומר כאן, רק מי שמכיר מגיע, אז אני עובר את הסינים שקוצצים שם, את אזור המחבט הלוהט שבוער, לקצה המטבח, לדלת האחרונה.
הדלת של חדר הקירור, צעד של אמון נדרש כאן, הדלת חייבת להיות סגורה לגמרי.אפילו מנוע הקירור יתחיל לעבוד, ורק אז אפשר לפתוח את הדלת השניה שם.
ואז יש כמו רמפה קצרה, ומדרגות למטה, חם פתאום, חשוך, כלובים תלויים בצדדים, ויש איזה אבוקה חשמלית שתמיד דולקת כמו לשרוף לך את הפחדים.
פעם כשאסור היה אלכוהול בתפוח, קראו לזה ספיקאיזי, היום אני כאן לא בשביל האלכוהול, היום אספק התמכרות אחרת שלי.
כשאני מגיע לקצה המדרגות זה מתחיל, כל מצב צבירה אפשרי של סיפוק מיני, גבר עם קבוצת נשים, אישה עם קבוצת גברים, גברים יחד, נשים יחד, קשירות, תליות, אביזרים, כלובים מלאים, רטיבות חמה מסביבי שעוזרת לי לנשום אחרת, לשחרר את החיות שבתוכי.
אני אף פעם לא מתכנן כלום, רק מגיע, מחפש את האתגר הבא שלי, ואפילו כאן צריך לסנן, את החדשות, את אלה שלא יודעות מה הן רוצות, אלה שויתרו על עצמן והחיים, ואלה שרוצות רק את החיים לעצמן.
אני לא יכול לספור את הפעמים שהבטחתי לעצמי שלא אגיע שוב, כשהם מחליפים מקום אני מקבל את המייל התמים הזה עם השושן הצחור, ואני יודע שאני שוב אשבור לעצמי את המילה.
אני מסדיר את הנשימה שלי, ושואל את עצמי מה היום, כמה רחוק אני אגיע היום, מי תספק היום את היצר המטורף שלי, אני אצליח לחדור לנשמה שלה לפני הגוף? אצליח לכאוב אותה מבפנים?
תמיד הייתה לי חולשה לפוטנצאיל שלא נחשף עדיין, כשאת לא יודעת כמה רחוק את מוכנה ללכת, לכאוב, לקבל ולתת, השיא שלך הוא הסיפוק שלי, וכן, אני צריך את הכאב שלך לא פחות ממך.
חשבתי לעצמי פעם, איך זה שאני תמיד מגיע לאותו מצב, היד על הצוואר שלך, ולקחת אותך עד שהדם זורם אחרת בתוכך, למה היד שלי פשוט זורמת בטבעיות לפטמה שלך ולמה הכאב שלך מזין אותי, שאלתי את עצמי גם אם זה עושה אותי אדם רע, כל הכאב שאני נותן לך בהנאה שכזאת.
פעם גם חפרתי בכמה אני צריך את הסיפוק שלך, כשאני משחק בו, נותן לך אותו כמתנה שאת צריכה, אחרי עונש לפעמים, ואת לא יודעת שאני צריך את הסיפוק שלך אפילו יותר ממך.
הלילה שאלתי את עצמי אם יהיה שם סימנים לחג, חנוכיה? עץ? אז התפאורה הייתה קצת חגיגית, וגם את, לפעמים המבט הראשון אומר הכל, אתה יודע שזה הולך להיות מסובך.
למילים יש פחות משמעות כאן, התקדמות ישירה יותר ברורה, אם תסובבי את הראש זה סימן רע, אם תביטי למטה, את מנוסה ובעיניין, את פשוט המשכת להביט לי בעיניים, ידעתי שהלילה הולך להיות ארוך, ידעתי שאתמכר לכאב שלך, וידעתי שהלילה שוב ניו יורק תנצח.
אנחנו לא צריכים חדר בודד, גם לא פינה שקטה, אמצע החדר הכי מתאים לנו, רק כי את לא רגילה לזה, אני בטוח ששיחקת ברעיון, מודה בליבי לזאת שהזמינה אותך, ולרוח השטות שנחתה עלייך כשהסכמת, אני יודע שהחלק של הכניסה יכול להרתיע.
אנחנו לא נצמדים, רק קרובים עד שכל תא בגוף שלנו צורח, נושמים, אני סופר לעצמי איך הדופק שלך משתולל, את לא יודעת מה הולך לקרות הלאה, ולא מתכננת לעצור את זה.
אני לא הולך לספר את ההמשך, אולי בכלל כבר סיפרתי יותר מדי.
הקיצר בביקורים בארץ חשבתי שאולי גם אצלנו יש איזה אתגר שכזה, ובאתי לכאן, לכלוב, הוירטואלי.
ופתאום למדתי להעריך את הקור של התפוח.