כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

איך זה שלאה ראתה אותך לפני שבכלל נולדת.

ואיך זה שכשאני רואה אותך כשאת כבר מזמן מתה.

זה לא משנה בעצם המילים, גם התאים האפורים לא קובעים כאן. רצון טוב הוא חסר ערך, וכל שאר התכונות גם לא יקבלו כאן משקל.

לא ביננו, כאן יש רק פוטנצייאל, ואיתו לא קונים כלום במכולת.

כמו בסרט ישן אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו בפער שבין הטעויות שמשאירות אותנו פצועים ואלה שהורגות אותנו.

אז אני שואל אותך משהו שלא יעזוב אותנו אף פעם.

האמנם? ואת עונה לי כן חד וברור.

ובפנים בפנים את יודעת שאת הפעם הבאה ואת כל אלפי הפעמים שאחריה, אני אשאל רק בדממה מוחלטת.

(האמנם?)

((האמנם?))

(((האמנם?)))

היו לי דמעות היום, נסיבות לא טובות שהחזירו אותי שנה וחצי אחורה, לרגע שהייתי נותן את שתי הכליות שלי ואת לב כדי לתקן.

גם שם שאלתי, האמנם? ורק פעימות של לב שנדם ענו לי בשקט.