השקפותיה של שפחה.

בום
בום
בום בום

כל דפיקת לב גורמת לה להיאבק לאויר, עוד דפיקת לב, היא על הברכיים,עוד אחת,היא על ארבע, עוד אחת, היא נופלת לשטיח, אולי משהו לא בסדר?

שכובה על גבה, שיערה מרוח על סיבי השטיח, גלי אגוז פרושים על הבד המלוכלך, היא מטה את הראש ימינה מסתכלת על כף ידה, הלק האדום בוהק באור הרך בחדר, זה נראה לה הזוי, לא הגיוני, יש סיכוי שמשהו לא בסדר.

חצי סיבוב שמאלה, לאט בעדינות, הקירות נראים שונה, השעון על הקיר זז, היא ממצמצת, פעם, פעמיים, היא מרימה את ידה, בוהה בה רק לרגע, בוהה בטבעת הגדולה, המסורת המשפחתית.
היא מרימה עיניים למראה, השפתיים שלה אדומות, כנראה עוד נשאר אודם, עינייה סורקות את עצמה בסקרנות, כמו תינוק שרואה גלידה בפעם הראשונה, אבל קשה לה לזוז, משהו כנראה לא בסדר.

היא מחייכת, ושיעול מתקיף אותה, נושמת עמוק היא פותחת את עיניה, אצבעות ארוכות מחליקות על צווארה, ויורדות למטה , עצמות המחוך מעצבות את גופה, הצבע האדום של שפתיה משתלב עם צבע המחוך, היא מנסה לנשום , ושוב מסוחררת, משהו ממש לא בסדר.

עוד דפיקת לב, והיא מקמרת את גבה, היא התגעגעה לתחושה הזאת, אצבעותיה משחקות עם שאריות חוט הסטן על השטיח, היא נושמת, ושוב שיעול, היא לקחה יותר מדי, היא בטוחה, עיניה נפתחות לרווחה, רק לרגע.
היא סוגרת את עיניה, ומתכרבלת על השטיח...

הכל בסדר.


ערב טוב חבריי הבדסמים.