שונות

אני לא אוהב שאנשים מעדכנים את קורותיהם אחת לאחת-

היום עשיתי בדיקת דם.

כי תכלס את מי זה מעניין מה בדיוק אתה עשית-

היא באה איתי ומסרה את מבחנת הפיפי שלה. כמו שני זקנים. אוהבים. אהבה בוגרת. שידעה הרבה משברים. שעוברת משבר כעת. ואני צופה שתעבור.
-מה זה נותן לבן אדם שמעדכן בצורה דווקנית מה הוא עושה?-

אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר.
-זה נשמע תמיד כמו "יומני היקר שלום. היום חדווה העליבה אותי, אז תקעתי לה את החוד של העיפרון בעין, שתלמד להתנהג הזונה"-

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו ברגל לשוק הכרמל. קנינו נעלי בית וגרביים בשבילי ומשחקי הרכבה לילדים.
-העדכון יכול להיות פאטתי. הוא גם יכול להיות מעניין. תכל'ס, ככה אתם מכירים את הכותב ואת חייו המשמימים או המרטיטים

"היום עשיתי קעקוע חדש. זה הכאיב לי. זה ממש סשן בלה בלה. את מי זה פאקינג מעניין שעשית קעקוע?"
אחרי שוק הכרמל הלכנו אני והיא שאני מתחיל להכיר מחדש לסטודיו. קעקוע שמתבשל כבר הרבה זמן. גדול. הוא הוציא את הסקיצות ששלחנו במייל, עם ההוראות המדויקות והמדוקדקות והדביק על הגוף. ראינו שזה לא מתאים. העברתי לה את השליטה על התהליך. הוא החל לצייר ביד חופשית על הגוף. סמכתי עליו. בעיקר עליה. כל מה שתכננתי ירד לטמיון. זה לא מתאים. הם צודקים, אבל יד חופשית??? ומדובר על קעקוע גדול. קעקוע אחרון! (?). פיקחה עליו. הטילה ווטו על קווים. 2 כשרונות מדסקסים על הקנבס שלי. נותן להם יד חופשית, כמעט.

-בכלל בלוגים של אינפורמציה יבשה הם דבילים בעיניי. הבלוגים עם שיר בסוף הכי פאטתים. זה בלוג או המלצות לשירים?

הוא מצייר על הגוף. כולם מרוצים מהתוצאה. מתחיל קווים תוחמים. קובעים עוד "סשנים" למילוי והשלמות. הפקידה : "כמה סשנים הוא צריך?" אני :"זו היא שצריכה סשנים". ולעצמי: וגם שתרגיש אהובה. תרגיש רצויה. תרגיש שיש לה בן זוג שהיה. פעם. שהתרחק. והוא מרגיש מאוד קרוב. מאתמול. התגעגע לקרבה הזו. והוא לא צריך להתאמץ. אע"פ שהוא חשב כי ראוי שיתאמץ. שלא יהיה מנייאק. עכשיו הוא לא מתאמץ. הוא אוהב להיות שם. זו הפתעה שהוא לא "מתאמץ". זו הפתעה? אתה אמור להתאמץ להיות עם האהובה שלך? לא, אז למה אתה חושב כך? עוד פעם הלבד שלך? אתה רוצה להיות לבד. תהיה. רק תהיה, גם, איתה.

-והיום ממשיך- מחט המקעקע הכניסה בי מעט דיו והרביצה הרבה תורה. אחרי זמן רב הכאב מתיש אותך. עוצם עיניים. חושב. מנסה להגיע מסקנות למרות הכאב. שכחתי כמה זה לא נעים. אח"כ הלכנו לאכול חומוס מגעיל. אכלנו והלכנו-
בדרך אני מסתכל עליה. ושואל את עצמי לאן זה נעלם? למה? סוף סוף מרגיש קרוב מספיק אליה, כמו פעם. הכי קרוב שאפשר. מרגיש, לא מתאמץ להרגיש. וזה לא קשור לאהבה. זה קשור לעייפות החומר. זה קשור לעוד דברים.

אח"כ הלכנו לשתות קפה ולאכול עוגה. כי צריך להעיף את הטעם של החומוס המגעיל הזה.
יושבים שם מחובקים. אוהבים. אני לא מאמין שמנעתי ממנה את התחושה הזו. לא מאמין שמנעתי מעצמי. אני גם מאמין מאוד. כיף עכשיו. כיף שברירי. חרא של בן אדם? לא חושב. אולי מעט. לא יותר מכם. רצונות, מאוויים, התנגשות בין בני הזוג.

מדברים בבית קפה : מסתכל עליה, בפעם המי יודע כמה יודע העיניים דומעות, היום. לעיתים היא שמה לב. לעיתים לא. בוא נלך. תמצצי לי את הזין באוטו. נוסעים ברכב. עוצרים ליד הבית. היא מוצצת. כמו פעם. כמו תיכוניסטים עם רשיון נהיגה חדש. הרי יש לנו בית. והיא מוצצת. ואני, תוך כדי, באטרף של העניינים, נותן לה ספנקים הכי חזקים שאני יכול בתחת. היא אומרת שיש לה סחרחורת. היא בספייס. נשכבת ועוצמת עיניים. ללא כאב משמעותי. ספייס של יחס. אהבה. אנחנו בחניון. רכב חונה לידנו. אנשים הולכים מאחור. אני מתפשט, משכיב את הכסא שלה. מזיין אותה. היא חולת פומביות (מסתבר) אני פחות, אבל זה ממה לא קשור להעדפות כאלה או לא. אני רק רוצה לזיין את הכוס הזה, כמו פעם. כמו אתמול בלילה. אבל אני גם רוצה להתחבר אליה.
הזיון יכול להיות מטורף, רוחני אולי, רווי אלימות, אך עכשיו זה מרגיש כמו "לעשות אהבה". לא תמיד זה מרגיש כך. לפעמים זו סתם חרמנות. לא שיש משהו רע בחרמנות, אבל אין על לזיין ולאהוב. באמת. לא בחארטה. לא כמס מחשבה. "אני אוהב". בטח אתה אוהב אותה. אתה רגיל אליה. אתה..אתה.. תן לעצמך מנוחה. תתרכז. תהנה.
כוס אמק, התגעגעתי לזה.
היא אומרת שהיא רטובה. אני לא זקוק לתיאור שלה. זה הרכב שלנו עם כסאות הילדים מאחור. באמצע הזיון כאשר מיץ הדגדגנים שלה נשפך על המושב, הגדולה מתקשרת מהבית (אח"כ תתקשר שוב, להודיע לאמא שיש היום אסיפת הורים. ילדה אחראית. אולי מדיי). לא חושב שהיא שמעה את הצלצול אפילו. אני שוחה בפנים. כל כך שמח שהיא חרמנית בצורה כזו. מבין שהכל תלוי בי. איך שלא אהפוך את זה. וזה לא קשור לשליטה. זה קשור לזוגיות. מזמן לא הייתי כה חרמן כלפיה, מזמן לא אהבתי אותה כך. סליחה מזמן לא נתתי לזה ביטוי כך כלפיה. מזמן לא השתלבו השניים האחרונים.

אתה אוהב בן אדם ומתרחק ממנו. יש לך שלל סיבות. את חלקן אתה ממציא לעצמך. לחלקן אתה אחראי. לחלקן שניכם. החיים. ילדים. עבודה. השחיקה, הלבד. אבל אתה מתרחק. אתה לא רוצה. מי רוצה להתרחק? מי רוצה לאבד את האהבה הזו?
לאחר תקופה ארוכה החזרתי את האהבה אליי. אליה. היא לא הלכה לאיבוד. היא נכנסה לשנת חורף ארוכה, עם הבלחות מעטות.
אני יודע שלא ניתן לקיים התלהבות כזו לאורך זמן. מקווה רק שהיא תישאר כאן כמה שיותר. עד המשבר הבא.
מקווה שהמשבר הבא לא יהיה קשור לעובדה שאני מתרחק כך. אפשר גם סתם משבר. קטן כזה.
אני גומר בתוכה, ממש כמו אתמול. נדמה לי שהגמירה טובה יותר כי אני אוהב אותה כך. מה אני כוסית? כנראה שכן.

רק עכשיו כואב באיזור של הקעקוע הגדול הזה. גאון. שעתיים אחרי קעקוע כזה אתה מזדיין איתה ברכב, כאילו אין מחר, וחובט את העור המנויילן והפצוע במושב. אחחחח.
מסתכלים אחת על השני. מחייכים. אני שם. לגמרי. רוצה להישאר שם. מי לא רוצה להישאר שם?
לא הלכתי. נרדמתי. מקווה להישאר ער. עירני.