הכי קל לכתוב על מה שהיה. על העבר. כי אם אכתוב על ההווה, זה יעשה לי צרות ואני לא רוצה צרות. יעשה בעיות. וקצתי בבעיות.
מדיי פעם אני עושה בלגן אבל התעייפתי. גם עכשיו זה יעשה בלגן אבל אני חייב את זה לעצמי. חצי אמיץ. מוציא את המיץ. לבור את המוץ מהתבן. להתברבר.
אז אני אספר לכם על העבר. כמו הרבה אחרים שיוצאים לפנסיה. אני לא יצאתי ואם אצא אמשיך להתנדב באותה עבודה. כי זכות לתת שירות.
אומרים כשמתחילים לדבר על העבר אז יש בזה התרפקות על זרי הדפנה. יכול להיות. אני לא חושב שאני מתרפק על העבר. ההווה נוכח. אולי קצת מתפרק ומתרפק על השטויות שהיו. אבל במקרה הזה אלו לא היו שטויות. אלא אחת מאבני הדרך שלי בעולם הבדסמ"י או שקר כלשהו.
אני תמיד חוזר אליה במחשבות כי היא היתה יותר מטורפת ממני. אני בכלל לא מטורף. רוב הזמן. אבל כשאני משתגע אז אני מאבד את זה. וגם אז אני עדיין לא ממש מאבד את זה. סוג של עצוב. גם האיבוד למחצה לא קורה לי הרבה כי אני כל הזמן על המשמר. עם אחרות זה קשה יותר לאבד את זה כי אתה צריך לדאוג להן כל הזמן. זה לא שדאגתי לה, אבל הייתי צריך לדאוג לה פחות. היא ראתה הכל. היא עשתה כבר הכל. והיא היתה כל כך אסרטיבית שיכלה לעצור אותי מתי שרצתה. חתולה פקחית מאוד שבאה לקבל. על פיכחת אני לא רוצה לדבר. אני נותן למי שמוכנה לתת והיא נתנה מספיק. לפחות לי.
היא שיחקה בגברים כמו בקלפים. השתמשה בהם. אני חושב שהיא השתמשה גם בי, אבל לא יותר מאשר שאני בה. לא אהבתי אותה. אהבתי אותה כחברה. חברה שמזיינים אבל היא היתה בלתי אהיבה עבור טיפוס קוקסינל כמוני שצריך חום ואהבה ושיחה וקשר של ממש. חרא על הפרצוף שלי.
המשיכה אליה היתה בין היתר כי לא היו לה עכבות. ובחקר הבדס"מ והתעופה האנושית, מה בן אדם צריך יותר מזה? שדה מחקר רחב.
הייתי מדבר איתה על כל מיני דברים שנעשה והיא היתה מסתכלת עליי במבט המחרמן והנרקומני הזה שלה פולטת עוד עשן מהריאות השחורות שלה ואומרת : "יאללה".
"אני רוצה שנאסוף חיילים בטרמפ ושהם יזיינו אותך" - יאללה. וחשבתי על טרמפיאדת צריפין, אבל אלו לא חרמנים מספיק. יוצאים כל הביתה. אז אמרתי לה שניסע לצפון כדי להביא את הקרביים שלא ראו כוס כבר שבוע לפחות במקרה הטוב. ואז נזכרתי שלחיילים אסור לעלות על טרמפים.
אני רוצה להוליך אותך עירומה עם השרשרת של הכלבה שלי ז"ל במסיבה ולזיין אותך באמצע הרחבה" - יאללה.
ואני ידעתי שהיא תעשה את כל אלו ללא הנד עפעף.
וגם עשינו את זה.
איך ידעתי שהיא תעשה את הדברים שעשינו ושלא עשינו עדיין? ידעתי. כי אתה יודע מתי לאדם אין גבולות ומתי הוא סומך עליך. הכי חרמן אותי שהיא סומכת עליי. היא היתה זונה גדולה עם קילומטראז' גבוה, יד תשיעית עם מנוע משופץ. צורכת מלא אבל מלא דלק. ולא ממש אמינה אבל סחירה ממש. כשרוצה.
איך ידעתי שהיא תעשה כמעט הכל? כי כשזיינתי לה את הפה בלי רחמים,עד שכמעט הקיאה בשכונת מגורים בפרוור של ת"א (זה לא נכון שכל הארץ היא בעצם פרוור של ת"א) ונתתי לה סטירות חזקות לפנים, הסתכלנו פתאום שנינו על אישה שראתה רק את הקטע של הסטירות, מתקשרת למשטרה ולא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה גם ללכת עירומה ולא היה אכפת לה שאני מזיין אותה ושכולם מסתכלים. לא היה אכפת לה שאני מביא את החברים שלי שהיא לא מכירה לזיין אותה. להפך. היא עפה על זה. לא רצתה אפילו לראות תמונות. רצתה להרגיש בשר ואני כאן להגשים משאלות. הדדיות. חיכתה עירומה להם בלי שהתבקשה. לא הייתי צריך לבקש.
לא היה לה מה להפסיד, אבל זה קטע עצוב שאני מעדיף לא לדבר עליו. אני באתי להתעלם מהדברים הלא נחמדים.
היא היתה פומבית, הרבה יותר ממני. ואני פומבי למחצה. היא היתה יכולה ללכת עירומה בכל מקום גם במקומות שלא צריך ושאסור ללכת בהם כך. היתה מודעת לגופה המהמם והשתמשה בו כמו כלי נשק. היתה הולכת כמו לוח מודעות צבעוני. היתה יודעת שהיא מסובבת גברים על אצבע. אני חושב שחלק מהחוזק שלי עליה הוא שהיא לא הצליחה לסובב אותי. "מתי אתה בא לזיין אותי". היא היתה שולחת הודעה מדיי פעם. לא "מה שלומך" וכל השיט הזה. אבל הראש לא צריך להסתובב בשביל אף כוס. לעומת זאת, הוא יכול לקחת זווית אם המוח מטריף אותו. כוס בא וכוס הולך אבל מנגינת הפיזור נשארת.
ולי היו ועדיין יש פנטזיות שבטח לא ימומשו.
דרכה למדתי הרבה על עצמי. הרי אתה לומד על עצמך דרך אחרים.
פעם הכאבתי לה ממש עד שהגוף שלה התמלא פסים פסים ודמים דמים. אח"כ בתחקיר (אני תמיד עושה תחקיר) היא אמרה שהיא חטפה הרבה בחיים והיתה במצבים לא קלים בבדס"מ שלה, אבל לא פחדה כמו שהיא פחדה ממני. חשבתי שהיא צינית. אבל כשהיא הבנתי שהיא לא צוחקת, רק אז, דרכה, הבנתי שאני הולך רחוק עם הרצון הזה שלי. מה היא ראתה בי? אפילו אני לא ראיתי את זה. ואיך אראה? ומה זה אומר עליי? היא שראתה הכל וכאבה הכל. בד"כ אני כולא את זה עמוק. אבל כשהטירוף משתחרר הוא משתחרר. "תקשיב אני לא מפחדת מאף אחד אבל ממש פחדתי ממך". ממני?
רק אז הבנתי מה ומי אני. האני הזה מאופסן רוב הזמן, אבל יוצא לגיחות עם אנשים שאפשר לגנוב איתם סוסים. וסוסות.
אז אמרתי לה שאני רוצה לכלוא אותך בצימר ושיבואו החברים שלי וישתמשו בה (או היא בהם), אני אקח חופש מהעבודה ל-5 ימים כדי לפקח על כל העניין. יצור כזה אתה לא משאיר לבד בחדר וסומך על החברים שלך. למרות שכולם בוגרים ולא יעשו שום דבר מחוץ לגבולות שהותוו להם, עדיין יש להם זין שמקלקל כל חשיבה הגיונית לעיתים ואגו. ובעצם זה לא הם, זה אני שלא בוטח. באף אחד. אז הייתי חייב לקחת חופש ולהיות שם לפחות בקטעים שיש שם אנשים. אשכור מקום נחמד עם בריכה. וכל יום נבוא ונעשה לה דברים. יהיה לך אוכל שם, אמרתי לה, אבל את תהיי קשורה כמו חיה בשרשרת של 6 מטר, עירומה ותשתיני על עצמך. את תשתיני על עצמך, למרות שהשירותים יהיו בהישג ה- 6 מטר של הרצועה שלך. קקי תעשי בשירותים. קקי זה גבול. את לא צריכה לחרבן על עצמך. נכון שתשתיני על עצמך למרות שלא אראה. "כן". בדקתי את מד החרמנות והיא נזלה שם כמו חילזון על מדרכה אחרי גשם כבד.
הם מגיעים משתמשים והולכים. היא הסתכלה עליי והראתה זיק בעיניים. היא אמרה שהיא לא עשתה את זה אף פעם. "אני רוצה" אמרה בהתלהבות, היא אמרה והזין שלי התקשח גם בגלל הפנטזיה, וגם ובעיקר, בגלל הרצון המהיר שלה.
עד היום אני מצטער שלא לקחתי את זה בשתי ידיים.
אם היתה מישהי אחת שיכולתי לעשות את זה איתה, זו היתה היא.
אולי לא יכולתי באותה תקופה לקחת חופש מהעבודה.
אולי הראש שלי היה במקום אחר. הראש שלי בהרבה מקומות.
ואולי הספיק רק שהיא רצתה לעשות את זה. איתי.