שטרות קניין.

מקנא במראה שזוכה, ראשונה לשקף דמותך בבוקר,

ואחרונה כשתלכי לישון.

לפעמים אולי נדמה לי, כי נעלה אני עליה,

כאילו יש לי זכות שלא ניתנה לה

לשקף כרצוני.

ואז מבין - כמוה, הזכות הזאת מוגבלת

כשבמכה אחת תחליטי,

לנפצנו לרסיסים.

אפשר בשירת טרובדור

ואפשר בפרחים

אפשר בסריגה, או דרך הקיבה

ואפשר במציצה טובה.

אפשר בציור דמותה,

ואפשר לקרוא ספינה בשמה (או להשיק צי של אלף)

אפשר בתכשיט זהב,

בנשיקה,

במילה,

בתנועת אגן נצמדת...

ואפשר גם בסטירה.

ורק אחרי שסיימנו לדבר, הבנתי פתאום, איך עשינו סיבוב שלם.

איך חזרנו בדיוק לאן שהייתי בהתחלה, רק מובן יותר לי, ויותר בשבילך.

כי אני פה, רק בגללך.

וכל מה שיקרה כאן - לא חשוב בעיניי אלא רק דרך עינייך. ואם משהו כאן הוא חשוב לך - שם תמצאי גם אותי, קשוב, מחכה. בלי מילים. בלי לשפוט. רק בשבילך.

כמו זרקור הסורק את החשיכה, והעיניים הולכות אחריו, מתמקדות רק במה שבחר להאיר, רואות רק את הצללים שאורו מטיל.

ואני, עומד שם, תמיד מוכן להחליף את הנורה, לנקות את הזכוכית. גם בדמעות, אם צריך.

שלך,

תמיד.

קם בבוקר.

רוצה לקרוא לה...ופתאום זה עולה לי בראש.

וכשאני לא איתה, מה אני לוקח איתי, מלבד געגועים ?

חוץ מהמחשבה על הפעם הבאה שנדבר, שנתכתב, מה עוד משתנה בי ?...

המעבר נראה לי חד מדי, אולי אפילו מסוכן. לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב להגיע לפגישה חשובה כל כך, מייד אחרי סשן.
פגישת התנעה של פרוייקט חדש מול לקוח חיצוני, כשאני עדיין במצב נפשי של נשלט ? לא יודע...

אבל לא יכולתי לסרב ללקוח. לא רציתי לסרב לגבירתי. וכך אני מוצא את עצמי במעבר החד, הבלתי אפשרי הזה.

יושב בפגישה. מקשיב לדרישות הלקוח...הקשב שלי מחודד כל כך, לא מעז להפסיד שום ניואנס מדבריו. מקשיב בריכוז, נחוש להבין, לתת לו בדיוק את מה שהוא רוצה.

ועכשיו תורי לדבר. גם לי יש רצונות. דברים שחשובים לי..."כל מה שלא אסור, הוא מותר" אני נזכר במה שאמרה לי.

ופתאום  מישהו קם, ומדבר. הוא מבין, אמפאתי, מסכם בבהירות את רצונות הלקוח, מחכה לאישור, מעלה את צרכי החברה שלנו.   הלקוח מבין, מקבל, מאשר. איפה הוא למד להתנהל ככה  ?  ..הי, זה אני שמדבר !

השותף מביט בי קצת מופתע. זה לא רק הדמיון שלי. באמת משהו שונה הפעם.

...

כשאני לא איתה - היא עדיין איתי.

תודה, גבירתי.

אמרו לך פעם שאת קוסמת ?

ו

והפשטת אותי, רגלייך לחכתי

והייתי לך עבד מושפל, וזונה

ובכל גלגולי, בפינה הסתרתי

רק בשבילך, קופסת מתנה.

לא בזול קניתיה, ביוקר שילמתי

באנחות שחסכתי מרגעי תאווה

וביד רועדת אותה  לך מגיש,

מנסה להסתיר סימני גאווה.

בחיוך סלחני, תפתחי הקופסה,

בפחד אביט, מפרפרת נפשי

איך את מתנתי תנפצי לרצפה

משחררת אותי סוף סוף לחופשי.

קל להיות חסר בגדים כמו כלב,

לרדת על ארבע, להיות מובל ברצועה,

ללקק רגלי גבירתי,

ככלב מיוחם לחכך בה את זכרותי.

אז למה אני לא מצליח,

כמוהו, להיות חופשי ?

ההגדרה - משפט שבהחלט יכול להיאמר בסשן.

חשבתי שזה קשה - לדווח על כל תנועה, להיות זמין לקריאתה. לשלוח הודעות, לצלם, להעלות, לקרוא, להתנסח, לכתוב.

ואז - קיבלתי את ה"חופש" שלי לכמה שעות - והבנתי מה זה קשה באמת.

וכשקיבלתי הודעה באמצע פגישה, כי החופש נגמר - כל מה שרציתי היה שוב לשבת ליד המחשב, לראות את דמותך בחלון...