שטרות קניין.

לבקשתה, פותח מצלמה.

מרגיש כל כך בנאלי, מה יש פה לראות ? זה אני, יושב ליד שולחן עבודתי...אפילו חולצה לא החלפתי מאתמול.

מנסה לחזור לעבוד - לא מצליח כשהיא צופה בי. מחייך בקצת מבוכה.

(שמעתי על עבדים שהפכו לשולחן קפה, אבל קישוט חי לדסקטופ...זה חדש)

לא הוגן. אני חושב. למה שאני לא אראה כלום ?

היא קוראת את מחשבותיי, כמובן.
תתחנן ותקבל משהו...

הלב קופץ. תמונה ?

כן. מתחיל  להתרגש...

"בבקשה גבירתי" ... מתחנן ..."כורע לרגלייך"...

התחנונים מרגשים אותי. לא מאמין כמה.

אבל היא יודעת, ומשחקת בי. "גבוה יותר"

אני מופתע מעוצמת הריגוש שלי. אפילו לכתוב על זה עכשיו, מעורר אותי. מה קורה פה, לעזאזל ?

והתמונה מגיעה...

איזה יופי...מתרכז בעיניה, בחיוך. שליו כזה, שמסתיר סערה.

"סתם" תמונה, בבגדים, חצי טורסו ופנים. אז למה אני מרגיש כאילו קיבלתי סרט, "מגונה במיוחד" ?

ואולי, זה בדיוק מה שקיבלתי - בראש ?

 

שנים הסתובבתי כאן, מתלבט בחשיכה. פונה פה, מנסה שם...מגיח מהצללים לקבל איזה פירור של תשומת לב, לא מבקש יותר, מסתפק באחת, מתנחם אפילו בפחות.

ופתאום, מובל כך לראווה מול כולם, פוסע בקולר ושרשרת באור הזרקורים המסנוור, כמעט ושמע צהלולי "קולולו" מסביב - לא מה שאני מצפה ממרתף עינויים אפל...

תודה לכולם על החום, הברכות, התמיכה. אם שכחתי להודות למישהו, זה רק בגלל הבלבול שלי, והמבוכה.

וכמובן, מעל הכל, תודות לגבירתי החדשה, אשר ברגישות ובנחישות הכניסה אותי לעולמכם,  אבל יותר מכך - לעולמה.

הכל עוד חדש, יש כל כך הרבה ללמוד, מרגיש לגמרי מוצף,

ויחד עם זה, מרגיש, שלמרות הטעויות, איפשהוא כנראה עשיתי משהו נכון.

עושה צעדים ראשונים, אבל רואה דרך ארוכה מתפתלת לפניי.

אז קדימה, לדרך.

אני מקולר !

תודה גבירתי.

מפנה פנים לקיר, כמו שהצטוויתי. שומע את הדלת נפתחת...הדופק עולה. זהו. היא בחדר. אני פוחד לזוז, פוחד לדבר.לא רוצה לשבור את הקסם.
יד עדינה ובטוחה נשלחת לעורק צווארי. עכשיו גם היא יודעת כמה אני מרוגש. כיסוי עיניים. מתקשה להאמין שהכל קורה.

מתנהל בחשיכה. מובל לכריעה. עדיין פוחד לדבר, לא יודע אם מותר. מתפשט. זה בא לי כל כך בקלות, העירום הפיזי, אחרי שהנפש כבר נחשפה לפניה כל כך הרבה.

כפות רגליה חוקרות אותי, מלטפות את כתפיי, פניי..

מגיע לי עונש. טעיתי בהכנות המקדימות, וברור לי שעליי לשלם על כך. המכות נוחתות, אני סופר, ומודה. והכל, כל כך מובן. כאילו תמיד הייתי שם. כנראה שנים של קריאה ב"כלוב" בכל זאת לימדו אותי משהו.

ואני מובל אל חיקה המנחם, ושם, פתאום, הכל נהיה כל כך ברור. מבין שהגעתי אל המקום שלי. מחבק את רגליה בתודה...ועכשיו אני כבר יודע מה לעשות. מחבק את רגליה בתודה. מלטף, ומרגיש כל כך שייך, כל כך שלה...
רוצה לחבק את כולה בתודה, מקבל רשות, ומתרגש כל כך..

מקולר.
אף פעם לא היתתי איש של טקסים, אבל דווקא הטקס הקטן הזה, מרגיש משמעותי פתאום. אז זהו, עכשיו זה רשמי ?

ואחרי שהכל נגמר, קיבלתי את המתנה הגדולה מכולן. כיסוי העיניים הורד ואני יכול לראותה. אני מוקסם מדמותה. מביט בפניה. ישר בעיניה, ללא כל מבוכה או פחד. וגם זה בא בטבעיות כזו, שהיא עצמה כמעט לא טבעית...

ואחרי המקלחת, כשאני שוב לבוש, לא צריך הוראות נוספות כדי לשבת על הרצפה לרגליה. זה המקום שלי. ברור, לא ?

תודה לך, גבירתי, על הכל.
על קיומך, על בחירתך בי. על כל מה שאת.

אני - שלך.

הלב מפרפר. הזמן נמתח. התרגשות של פגישה ראשונה.

כמה מוזר להיות לפני פגישה ראשונה, ולהרגיש כמו שהרגשתי שנים אחורה.

לפני שהייתי ב "נסיים את הערב אצלי או אצלה ? "

אפילו לפני  "נסיים את הערב יחד ? "

כן כן, חוזר לימים של "האם היא תרצה אותי, בכלל ?"

הבטחון שקולה נטע בי בשיחות הטלפון, בצ'טים הארוכים, כאילו גירש את הספקות.

ובכל זאת, הפחד הישן שלפני פגישה ראשונה, עם מישהי שבאמת רוצים...כשלא מעזים לבקש כלום - רק שתהיה פגישה שניה, רק שארצה שתהיה פגישה שניה...

 

די, כמה עוד אפשר לחשוב על דבר, שטרם קרה ?

http://www.youtube.com/watch?annotation_id=annotation_125312&feature=iv&src_vid=GeiMDJDcA3E&v=fJDrwbr_mk8

 

לאט לאט, מתחיל להרגיש, איך אני מאבד שליטה.

יש בי חלק, שהוא לא שלי יותר.

הוא שמח, כשאני מצליח, ומקבל ליטוף,
הוא עצוב, כשאני מאכזב ונענש.

זו רק ההתחלה, אבל אני מתחיל להבין לאן זה הולך.

מפחיד. מסקרן. מרגש...

גבירתי...
בקושי שבוע שאנחנו מכירים, ועם כל יום שעובר, יותר ויותר אני רוצה להשתייך אליך.
נופל שדוד מההומור וחכמה שהצפת אותי בהם מהרגע הראשון.
מתמכר למבטך החודר לתוכי וקורא אותי, פוחד, שתביטי פנימה, לא תראי בי כלום.
 מול החום, הסבלנות והנתינה שלך, מה כבר אוכל אני לתת ?
ואם תראי שאין לי, איך אשאר לבד, אחרי שהרגשתי אותך כל כך קרובה ?

וככל שאני רוצה יותר, אני נדחף להשתמש בכלים הישנים שלי.
בפאסון, בציניות, בתשובות השנונות, המבט המרוחק...
כל מה שאסור.

לא תמיד הייתי כזה.
נער תמים שהגיע לעיר הגדולה, ולמד מהר את הכללים, למד לשחק במשחק של "הגדולים", גם הצליח לא רע.
ועכשיו אני עומד מולך, רוצה כל כך להרשים אותך,
ולומד שעלייך כל זה לא יעבוד.
(וגם אם יעבוד, ממילא לא יביא אותנו לכלום.)

מנסה למצוא את הדרך, להיות כמו פעם. כשיכולתי מכלהגיד לילדה יפה בגן שאני אוהב אותה, ולא לדמיין אפילו שהתשובה יכולה להיות צחוק מלגלג...

והנה אני מתפשט לפנייך.
את משחקי הכבוד, בכלל לא טרחתי ללבוש
מקפל יפה ומניח בצד את הידע בכל נושא כמעט.
משליך גם את השנינות,  היכולת לתת תשובה מתחכמת לכל שאלה.

כורע לפנייך ללא הגנה, זה אני. זה מה יש.
קחי אותי כך.
חבקי אותי.
עשי אותי שלך.

אל תשאירי אותי לבד.
בבקשה.

 

כשאני טועה,

האכזבה שלך,

נוחתת עלי כסטירה.

כשאני מבין את זה,

אני מחייך.

(נו, גם זו התקדמות בשבילי)

קצת חושש מהכאב.

פוחד לאבד שליטה

אבל קולה בוטח, חיוכה נעים

היא יודעת מה היא עושה.

עוד מלה מפיה, ואני נשכב.

מסכה על פניה, אבל עיניה מרגיעות.

מוותר על כולי, פותח את פי,

ומפקיד את עצמי

בידי השיננית.

 

(כן, נכון שזה מזכיר את קטעי ה"הפתעה" שהיינו כותבים בגיל 12. אבל הסיטואציה כל כך התחברה לי, שלא יכולתי להתאפק)

האם אפשר לצוות על נשלט,

לפעול לפי רצונו,

כשמה שהוא רוצה באמת, זה לציית לגבירתו ?

"הממ..מעניין...אחשוב על זה.."

אמרה אלוהים,

והלכה לברוא אבן, אותה לא תוכל להרים.