נמאס לי מלריב איתה.
כל רגע זה ריב! אני אף פעם לא בסדר, והיא תמיד המלאך הנצחי שיותר טהור מהשלג שהרגע נפל על המדרכה.
אי אפשר לנצח איתה, אי אפשר לעשות אותה מרוצה - כלום!
מבחינתה, בן אדם יכול להיות טהור, פאקינג מושלם, והיא עדיין תמצא בו פגמים. אני נשבעת שהיא בן האדם היחיד עליי אדמות שמסוגל להוציא את האדם הכי רגוע משלוותו ולרצות להרביץ לה. נשבעת.
אני יושבת בחדר שלי, לא נכנסת לשלה כי היא אמרה שהיא רוצה לסדר, שומעת מוזיקה וגולשת באינטרנט. לא מפריעה לאף אחד, נכון?
פתאום היא נכנסת בצעקות לחדר שלי שהיא שעה קוראת לי ושהיא נפלה. הצלחת לקום, נכון? זה לא ששברת משהו, או שנפלת מולי והתעלמתי ממך, נכון?
אני פאקינג עושה כל מה שהיא מבקשת, גם אם הכי לא בא לי בעולם לעשות את זה.
אני באמת רוצה ומנסה לרצות אותה, לגרום לה להיות שמחה, לגרום לה להתגאות בי. רק ששום דבר פאקינג לא מצליח לי בקטע הזה.
דוגמה אחת היא הקבלה שלי לאוניברסיטה.
מתקשרת אל אמא שלי מתחנת האוטובוס.
"אמא, זאת אני. התקבלתי לאוניברסיטה".
(קול של תשעה באב/שעמום כבד) "וואו, איזה יופי".
"...".
הגאווה פשוט נשפכת מהאישה הזאת. וכן, שאלתי אותה אם הכול בסדר והיא אמר שכן.
שוב רוח נכאים שוררת בי. או, האפי דיי, האפי דיי.
קינקי19,
3>.
לפני 14 שנים. 31 במרץ 2010 בשעה 7:54
