פרקליטו של השטן

מוזר לי לשמוע אנשים שמתייחסים למילה שולט כשם תואר
כאילו שולט היא תכונה שניתן לשייך לעצם
( וכאילו האני הוא עצם )

ואילו שני הדברים פעולה הם

המוות אורב בכל פינה
רובו המוחלט מתקבל בשיוויון נפש
האם באמת קיים הבדל
בין מותי
לבין גורלו של דג מפרפר
הנשלף מהמים
מותו חסר חשיבות
מדוע אם כן מותי שונה מזה
נפש ?
יהירות

מכיוון שהתשובה לשאלותיך הינה ארוכה העדפתי לכתוב אותה בצורת פוסט ולא בצורת תגובה


לא ירדתי לסוף דעתך בכמה עניינים בדרך למסקנה:
א. ציינת, כי הרצון מעורב בכל מחשבה והינו תנאי למחשבה. במה, אם כך, מתבטא הרצון כשחושבים על כיסא ? (או עצם אחר)
ב. מהבחינה הפיזית נכון הוא כי כל הגוף נרתם יחדיו לשם מלאכת קיום הגוף והחיים, אך האין 'רצון' מכיל בחובו מודעות ורצייה אקטיבית? האם רצון הגוף הוא רצון תכליתי?
ג. איני מבינה כלל את החלוקה לרצון תכליתי ורצון חופשי. בהגדרת הרצון התכליתי הוספת, מעבר למהות, את שאיפותיו הכמוסות של האדם, מניעיו ו'רצונו' מן החיים. האם הרצון התכליתי משותף לכל בני האדם, או שכל אינדיוידואל מייצר לו רצון תכליתי קבוע משלו? הרי אם במהות האנושית עסקינן, הרי שהרצון התכליתי אמור לשמש כמצע אותו חולקים כולם, ואיני מבינה כיצד הדבר מתיישב עם הגדרות כגון 'שאיפותיו הכמוסות של האדם', עניין סביבתי וכיו"ב, שהן, אני מניחה, עניין של הפרט. ואולי אין זה עניין של מהות?
אל היתר הנגזר מהגדרותיך עדיין לא התייחסתי, שכן ראשית יש לבחון את היסודות, ואם הם רעועים וללא בסיס הולם דיו הרי שכל היתר אינו רלוונטי... לתשובתך אודה

אז ככה
אני שם לב בתשובות שלך לבלבול בין רצון למודעות . הרצון כשלעצמו בהגדרתו הוא אכן אקטיבי אבל בהחלט לא מודע . שאת מתייחסת לרצון את מתייחסת לרצון כמו שהוא מתבטא בחלקו באדם ואילו אני רואה את הרצון כמשהו הנפרד לגמרי מהאדם , כמשהו הפועל בכל הרמות של העולם שסביבנו . חוקי הטבע הם ביטוי שלם ואחיד של אותו רצון , האבולוציה היא ביטוי מצויין לאותו רצון בלתי מודע , הרצון לפעול , לבוא לידי ביטוי. וכמו באדם כך גם בטבע ( שהרי הרצון הוא אחיד בכל הרמות , רק הביטויים שלו נפרדים ) מתרחשת מלחמה בין הרצונות למשל , בין הרצון של כח המשיכה לבין הרצון של כח הדחייה , כך שהרצון החזק ביותר בכל רגע מגיע לידי ביטוי מושלם .
על פניו נראה שיש פה בלבול בין כח לרצון אולם לדעתי יש פה בלבול בין סיבה ותוצאה . אם תסכלי לתוך עצמך ותחפשי לא את הכח שלך אלא את סיבתו תווכחי לדעת שכל כוחך נובע מהרצון שלך . הרצון הוא הסיבה היחידה לכל הפעלת כח מצידך . במובן יותר מדוייק הדבר היחיד שאת יכולה למצוא אצלך כאקטיבי באמת הוא הרצון.
בנוגע לגוף הפיסי שלנו הרי הוא כל כולו ביטוי מקסימלי של הרצון לשרוד, להתבטא ,לחיות , כל המערכות מפעילות את כוחן למען הגשמת רצון זה .
לעניין הכסא , צורת הראייה שלך את הדברים , את האובייקטים , היא ביטוי כפול של הרצון , האחד הוא ביטויו הפיסי הלא מודע שעוצב על ידי מלחמות הרצון במשך דורות . והשני הוא הביטוי היותר מודע שלך שמלווה בבחירה הנובעת משיקולים של התבונה .

בנקודה זאת נבדל האדם מכל שאר העולם . לאדם יש תבונה ומודעות וככזה הוא יכול לבחון חלק מביטויו של הרצון ולהשפיע עליהם במידה מסויימת , ואני אומר במידה מסויימת אני מתכוון לזה שגם לתבונה וגם למודעות יש את הכללים שלה שגם הם ביטויים של אותו רצון . האדם מכניס לביטוייו של הרצון מערכת שיקולים תבונית המושכת ומשפיעה על הביטויו עצמו .
בנוגע להערה השלישית שלך , אם היית טורחת לקרוא את הקטע עד סופו היית רואה שכל הרצונות התכליתיים של האדם מתכנסים בסופו של דבר לאושר . כלומר תכליתו של הרצון האנושי הוא לאושר וכל רצונותיו הפרטיים מוכוונים במידה זאת או אחרת להשגת אושרו .

לסיום הערה כללית
חוסר הנכונות שלך להתייחס לרעיון הכללי של כל קטע שאת קוראת בטענה שהיסודות שלו רעועים , מעיד לא רק על מקובעות מחשבתית אלא גם על חוסר היכולת לקבל רעיונות מופשטים . אין פילוסוף בעולם שבניינו אינו מונח על יסודות רעועים שכאלה ( למרות כל נסיונותיהם להסתיר את העובדה ) אז מבחינתך אין שום ערך לשום עבודה פילוסופית ולשום רעיון וזאת כמובן שטות אחת גדולה
את בהחלט מוזמנת להשאר בהגיון הראשון של דקארט מכיוון שמאז לא נאמר שום דבר שלא מונח על יסודות רעועים כאלה ואחרים , בכולם יש חורים ולכולם יש בעיות ועל כולם ניתן לשאול , האמנם ?
נגזר מזה שמבחינתך אין טעם להתייחס לשום דבר שמישהו אי פעם אמר וזה כאמור שטות גדולה מאין כמוה
שהרי ניתן לראות שגם אם קאנט העמיד את תורתו על טעות ( כמו שלמשל טוען ניטשה ) עדיין הרבה מדבריו תרמו רבות לדרך שאנחנו מבינים את העולם .

האם יכול להיות אדם
אוהב ושונא
צוחק ובוכה
נסחף ומוביל
עבד ליציריו ושולט בעולמו
וכל זאת בלי לב

או

האם לאהוב את כולם זה לאהוב עד אין סוף או לא לאהוב בכלל

הייתי שמח לענות על השאלות הללו
אבל מה לשטן ולעינייני אהבה ?

לפני שאנחנו באים לבחון מעשה כלשהו מבחינת מוסרי או לא מוסרי
תמיד עולה השאלה האם יש בכלל טעם לבחינה הזאת .
האם יש טעם לדבר על מוסר במונחים אובייקטיבים אונטולוגים או שמא נגזר עלינו לדבר על מוסר באופן אישי , תרבותי וזמני .
כדי לענות על השאלה הזאת צריך דבר ראשון להבחין בין מוסר וחוק .
חוקים ( כמו חוקי המדינה למשל ) הם לא חוקי מוסר בשום מובן . אלו הם חוקים שרירותיים שכל מדינה קובעת לעצמה על פי רצונה , תרבותה והזמן בו החוקים האלו מתקיימים . אין טעם לבחון מעשה מוסרי תחת החוקים הללו וכיוצא בזה העונש על עבירות על החוקים אלה הוא עונש שנקבע בחוק ואינו קשור למוסר. אפילו החוק "אל תרצח" ( במובן המדיני ) אינו יכול להשפט לפי אמות מידה מוסריות אלא אך ורק מבחינת חוקיות המעשה .

הדבר השני שצריך לשים לב אליו הוא שמעשה מוסרי דורש כוונה ומודעות . אין טעם לדבר על מעשה מוסרי שנעשה ללא מודעות וכוונה , אף אחד לא יגדיר אדם החוטף תיק מזקנה ומסתבר בדיעבד שבתיק הייתה פצצה ובכך הציל אותו אדם נפשות רבות כאדם מוסרי . כמו שאף אחד לא יגדיר אדם הרוצח מתוך הגנה עצמית כאדם לא מוסרי .
הדבר השלישי הוא ההנחה לרצון חופשי או לפחות ליכולת האדם לבחור אחרת ממה שהוא עשה . כלל זה הוא כה ברור עד שאיני מוצא טעם להרחיב עליו את הדיבור .

אחרי שקבענו לעצמנו את שלושת הכללים הללו ניתן להתחיל לבחון האם ישנו דבר כזה מוסר אובייקטיבי הנכון לכל בני האדם .
לדעתי יש צורך להפריד בין הצורה של החוק המוסרי שהיא אובייקטיבית במובן שכל בני האדם נשמעים לצורה זאת של החוק המוסרי לבין התוכן של החוק המוסרי שהוא סובייקטיבי ואישי לחלוטין .
מהבחינה הצורנית החוק המוסרי היחיד הוא " אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך " . חוק זה משותף הוא לכל בני האדם ומהבחינה הזאת הוא אובייקטיבי לחלוטין . כל אדם הבא לבחון האם מעשיו מוסריים צריך לבחון אותם לאורו של חוק זה , כלומר לשאול את עצמו האם הוא היה רוצה שהמעשה שלו יהפוך לחוק כללי החל לכולם .

מבחינת התוכן של החוק אין אובייקטיביות מכיוון שכל אחד יכול לקבוע לעצמו מה ששנוא עליו . וכך מעשה שהאחד יחשוב כלא מוסרי ( כמו למשל להכאיב לאדם אחר ) יחשב אצל אדם אחר כמעשה מוסרי.
ההבדל בין שני האנשים הוא שהראשון אינו מוכן לקבל על עצמו את זה שיכאיבו לו ואילו השני מוכן לקבל ( ויש יגידו נהנה :)) .
ההכלאה בין שני הקטבים הללו יוצרת מוסר שונה , מוסר אישי וסובייקטיבי הנשמע תמיד לחוק אובייקטיבי .
יוצא מזה שרק אדם ספיצפי יוכל להעיד על עצמו האם מעשיו מוסריים או לא ואין אפשרות לבדוק זאת מבחוץ . אלם ניתן להניח שאף אחד לא יקבל על עצמו כחוק כללי את הכלל המוסרי " מותר לרצוח"

( מבחינה בדסמית ניתן לראות שאדם יקבל על עצמו חוק כללי שקובע מותר להכאיב לזולת אולם לא יקבל על עצמו חוק כללי שאומר שמותר לכפות על הזולת דברים בניגוד לרצונו )

הערה
אין פה טענה שמי שמכיר את החוק הזה בהכרח ינהג לפיו אלא אך ורק שהאדם העושה מעשה לא מוסרי (רוצח למשל) יודע באופן אפריורי ( מוקדם לכל נסיון ) שמעשיו אינם מוסריים

הערה אחרונה .
אין באמור לעיל להעיד על מוסריותו של הכותב 😄

רגע לפני שהכל מתחיל
רגע לפני שפנטזיה הופכת למציאות

זה מזכיר לי את הרגע הזה לפני כניסה לקרב
רגע כזה בו אתה יודע שאתה לא רוצה להכנס לשם
אבל רק מחכה לפקודה , קדימה

אין כלום ששווה לרגע הזה

אל תשאלו יותר "מה אתה מחפש ?"
זה לא חשוב מה אני מחפש חשוב מה אני מוצא
אל תשאלו יותר "מה אתה צריך"?
לא צריך כלום , אני מסתדר מצויין עם לחם ומים
אל תשאלו מאיזה צד אתה ?
אני לא מהצד , אני במרכז

תשאלו מה אני רוצה
לזה יש לי תשובות טובות יותר

לילה שקט
לילה לבן
לילה ריק
חסר משמעות
מיותר


שונא את הלילות האלה

אחד התפקידים החשובים של כל שולט הוא
ללמד את הנשלטת שלו איך להיות שולטת
מלשלוט במה שהיא חושבת , במה שהיא עושה
עד לשליטה על מתי שהיא גומרת ומה היא מרגישה

הפרדוקס הוא שברגע שהיא יודעת את כל זה היא שולטת וכבר לא נשלטת

אני תוהה אם לא יותר קל לקחת שולטת וללמד אותה איך להיות נשלטת

"החיים הוירטואלים שלי מעצבנים אותי "

מעניין אם יש פה מישהו שהמשפט הזה נשמע לו לא שפוי