גם הפעם בואו של נומי היה בלתי צפוי. טלפון שהודיע כי הוא יגיע לבקרני עוד כמה שעות, תלוי כמה זמן הוא יתעכב בשדה התעופה. טוב, זה נומי. איתו אני לא מתווכחת.
בביקור הנוכחי הוא לא הביא את צ'ואי, תיק הענק, אלא את אחד מהתיקים האחרים שהוא כל כך אוהב, נדמה לי ששם התיק עובדיה, אך אני לא בטוחה. בכל מקרה נומי ועובדיה התנחלו אצלי, וימים מספר נוכחותם היתה חלק משיגרת יומי. עובדיה התנהג יפה יחסית לתיק גב. הוא רבץ על הריצפה צמוד לקיר, לא שתה, לא ביקש לאכול ושמר על שקט בין שתיים לארבע. נומי לעומתו התנהג לא יפה. הוא שתה כעדר באפאלואים מיובשים, אכל כלהקת זאבים ושר בזיופים מחרידים כל הזמן. "דרכי" של סינטרה ו"בית השמש העולה" נשמעו מהדהדים בין הכתלים, ואני החרשתי. בגדיו מצאו את דרכם לריצפה, כאילו המצאת סל הכביסה פסחה עליו, צלחות מלוכלכות נערמו על השיש, המזגן כוון לטמפרטורה עויינת, וכנראה שאביזרי האימון שלי החלו ללמוד ללכת, מאחר והם עברו ממקום למקום כבעלי-רגליים לכל דבר.
ביום הראשון דיברנו הרבה, בעיקר בענייני עבודה אך לא רק. בלילה ישנתי בין זרועותיו. התקשיתי להירדם מרוב התרגשות,אך משנרדמתי שנתי היתה עמוקה ושלווה. טוב היה לי להקשיב לנשימתו האיטית, לחוש את כובד ימינו על צידי. בבוקר קמתי מחוייכת.
הזמנתי אותו לצאת איתי לריצת בוקר, אך הוא העדיף להשאר ולעבוד. אז יצאתי וחשבתי עליו בזמן הריצה. לא אחת תהיתי כיצד אני נוהגת באסרטיביות כלפי כל העולם, אך מול נומי ברכיי מתקפלות. כיצד אני יכולה להיות תקיפה וקשוחה, אך אני נענית לכל רצונותיו, ושמה אותם מעל רצונותיי שלי. כיצד, אם להשתמש בטרמינולוגיה כלובית, אני הופכת לסאבית בשניה שאני רואה אותו. תהיתי האם אני סאבית טוטאלית או שיש לי מעצורים, האם קיים עניין בו אוכל לסרב לנומי. לא ידעתי להשיב לעצמי.
רצתי חצי שעה בלבד כי השתוקקתי להיות לידו. ידעתי שהוא יודע שחזרה מהירה משמעה געגועים, ולא רציתי שיידע, אך לא התאפקתי. חזרתי הביתה ועוד לפני המקלחת הכנתי לשנינו קפה. נומי עצמו שתה כפי שאני אוהבת, מתענג על כל לגימה, נאנח מאושר. הוא החמיא לי על הקפה, על ריחם של המצעים, על העבודה הטובה שעשיתי לאחרונה. התמוגגתי.
ואז...
ואז הוא אמר, אני רוצה שתקצרי את שיערך. מה, שאלתי, מה אמרת? אני רוצה, הוא שב ואמר, שתקצרי את שיערך, לא בהרבה, עשרה עד תריסר סנטימטרים.
לא אמרתי מילה. לקרא ל- 10 עד 12 ס"מ שיער "לא הרבה" זה משהו שרק גבר יכול לעשות. לקח לי נצח לגדל, וממש לא רציתי להסתפר. מצד שני, לא רציתי להתווכח. מלמלתי משהו לא מחייב על מספרה שנמצאת לא רחוק, ועל כך שאתייעץ עם הספרית שם. הבינו, אני אוהבת את השיער שלי, משוגעת עליו. הוא יפה, הוא מושך תשומת לב גברית ואני אוהבת להשתעשע בו. הוא חלק ממני. לקצץ אותו? לא ולא.
נכנסתי להתקלח ולחפוף. המים שטפו מעלי את הזיעה ואת עייפות הבוקר, ואני הרגשתי רעננה ומלאת חיים. נומי נכנס לחדר האמבטיה ושאל היכן יש לי מסרק צפוף. השאלה מוזרה. נומי לא מסתרק אף פעם, יש לו זיפי שיער קצרצרים על ראשו, והוא נוהג לקצצם לעיתים תכופות. מסרק? הו, לא.
הסברתי לו היכן המסרק הכי צפוף שלי בלי לשאול שאלות. הוא ביקש כי בתום החפיפה אשים על שיערותיי כמות גדולה של מרכך, ומשעשיתי זאת הודעתי לו. הוא פתח את וילון האמבטיה, בידו האחת מסרקי הצפוף, בידו השניה מספריים. בהיתי בו באימה ושאלתי, או אולי גימגמתי, מה הוא מתכוון לעשות. לספר אותך, הוא ענה בשוויון נפש, רק קצת, כדי שבלילה השיער שלך לא ידגדג לי באף.
הסתכלתי עליו כשאני מוכת בלהה. אני לא בחורה כזאת, מאלו שמסתפרות. רק פעם בשנה אני רואה מספרה לישור והורדת קצוות מפוצלים, זהו. גם מביקורים שכאלה אני יוצאת בדמעות. והנה, נומי עומד לגזוז אותי, ואני, כרחל לפני גוזזיה נאלמה. מעודי לא הבנתי פסוק זה באופן חי כל כך.
הכי מוזר, לא אזרתי עוז להתנגד. פשוט לא הצלחתי. עמדתי מבועתת ובהיתי בו, בארשת השלווה שעל פניו ובמאכלת, כלומר במספריים. הוא חפו בידו קווצת שיער, העביר סירוק לא מיומן וקימט את מצחו. אני מעדיף שתהיי עם הגב אלי, הוא אמר, כך אוכל לעשות עבודה טובה יותר. עם הגב אליו זה אומר גם להיות עם הגב לראי, ולאבד את שמץ השליטה שנותרה לי על הסיטואציה. לא לראות את המתרחש בזמן אמת, לא להיות מסוגלת לעצור כשהרעה מתקרבת. זה כמו להיות עם גאג כשצריך לאמר את מילת הביטחון, מילת ביטחון שיש בה צורך.
אך עשיתי זאת, הפניתי אליו את גבי וניסיתי לעמוד יציבה ולהסתיר את הרעד שבברכיי. נומי סירק אותי דקות ארוכות עד שהשתכנע שהשיער ערוך ומוכן לפקודתו. ניסיתי להרגיע את עצמי ולחשוב על תבונת הכפיים המופלאה שלו, על הכשרון הטכני, על ידי הזהב בהן ניחן, אך לשווא. בקול חושש שאלתי אם הוא סיפר בעבר מישהי. ודאי, ענה נומי, את לילי דוידוביץ'. פעמיים סיפרתי אותה. זה היה מרגיע ולא מרגיע כאחת. הוא סיפר מישהי, זה טוב. אפילו פעמיים, זה עוד יותר טוב, כי אם היא הסכימה לסיבוב שני אז בטח הוא לא היה כזה נורא. אבל מי זו לילי דוידוביץ'? אני לא מכירה.
שאלתי אותו מיהי, ותגובתו באה, שקטה ובוטחת. לא היית בבית של מיכאל? אף פעם? אה, חשבתי שכן.
לפני כמה שנים הוא ביקש שאספר את לילי, והסכמתי. פעמיים אפילו.
מיכאל, את מיכאל ד' אני מכירה. הוא אדם שפוי לגמרי. אותה לילי בטח גם כן שפויה, ולא איזו פריקית עם קוצים בשיער. אולי נומי באמת יודע מה הוא עושה. אולי, ואולי לא. המחשבות לא הפסיקו לנקר ולהציק.
בינתיים נשמעה נגיסת המספריים בשיערי. הוא מאד שיטתי, מתחיל בימין ופונה לשמאל. שיטתי זה יופי, אבל אף ספר נורמלי לא עובד ככה. ספר שיודע מה הוא עושה אמור לקצץ באופן סימטרי. צליל החיתוך נשמע כהנפת חרמשו של מלאך המוות.
אז שאלתי: אתה עדיין מספר את לילי? כלומר, למה רק פעמיים?
נומי המשיך לגזור ואמר כי הוא חיבב מאד את לילי והיה ממשיך לספר אותה בחפץ לב, אך לצערו היא מתה. המממ... זה שופך אור חדש על העניין. לילי מתה, מסכנה, ואני בכלל לא ידעתי. מתי היא מתה, שאלתי, לא יודעת בעצמי מהי התשובה הכי אופטימית שאני יכולה לשמוע. ביוני לפני שנתיים, אמר נומי, מתי שהוא ביוני אפס שמונה, מסכנה. חשבתי רגע, יוני 2008, לילי דוידוביץ. חשבתי רגע נוסף, משתמשת בזכרוני הידוע לשימצה בדייקנותו. אתה בטוח שזה אז, שאלתי, הרי זה הזמן שבו היינו עסוקים מעל הראש בבלאגן ההוא, אתה יודע, ומיכאל היה איתנו כל הזמן. הוא לא לקח חופש או הפסקה, הוא היה איתנו בבוץ הזה כל הזמן. נכון, אמר נומי, מיכאל היה איתנו ואפילו לא סיפרו לו על מותה של לילי. בכל זאת, עבודה חשובה ומלחיצה, ואף אחד לא חשב שיש להודיע לו בזמן אמת על מותה של היורקשיירית שלו . יורקשיירית, אני שואלת, מאובנת. יורקשייר טרייר, את יודעת, הוא עונה, דווקא היתה חמודה.
נהדר. הנסיון של נומי בתספורות הוא גיזום שערותיה מוכות הפרעושים של יורקשייר טריירית מנוחה, והשיערות שלי, שלי למען השם, נמצאות בין להבי המספריים שלו. אלוהי כל הנשלטות, מדוע זה קורה לי? מדי פעם נומי עצר והניח על דופן האמבט קווצות שיער שדבקו לגבי. מבט מהיר הוכיח כי הן ארוכות מדי. זה תריסר סנטימטרים, אני שואלת, זה נראה יותר. תריסר, עונה נומי, מקסימום תריסר רוסי. נהדר פעם שניה, בדיוק את ההתחכמויות שלו הייתי צריכה. תריסר, למי שאינו יודע, הוא 12 בכל תרבות שהיא פרט לרוסית. ברוסיה תריסר יכול להיות גם 13.
...
משנומי כילה את מלאכתו, סירק פעם נוספת, עשה תיקונים, סירק והתבונן מרוצה, הוא הורה לי לשטוף. הוא עצמו יצא מחדר האמבטיה. שטפתי, עטפתי במגבת, התעטפתי במגבת גוף גדולה ויצאתי. מצאתיו במטבח מתנכל למלאי הבירות שלי, מחזיק עפרון באצבעות רגליו ומנסה לצייר כך. תמיד הוא אהב את תרגיל הקואורדינציה הזה. הציור הפעם היה שלי, כנראה, בפרט אם אני נראית כמו ילדה מפגרת בציור נאיבי.
ייבשתי את השיער וסירקתי אותו. קצר מדי לטעמי, אך אני חייבת להודות בכשרון של השטן הזה. התוצאה נתנה נפח, השיער הקרין בריאות וברק, האורך התאים בדיוק לכך שאוכל לאסוף את השיער.
אין לי טענות על רמת הביצוע.
מה שמטריד אותי היא ההתבטלות העצמית שלי, העובדה כי לא הצלחתי לאמר מילה בסגנון של "סטופ! אני לא רוצה להיות בעסק". אז אולי אני לא סאבית, אבל כשאני בנוכחותו אני מאבדת את עצמאותי. אני עדיין שנונה, אינטליגנטית, מרתקת, אבל שום עמוד שידרה.
כולי תקווה כי אף שולט לא ינסה את התעלול הזה אפילו אם הוא ספר מקצועי. גם נומי לא עשה זאת כחלק ממשחקי שליטה. הוא רק חשב שיתאים לי ולו ששיערי יהיה קצר יותר. האורך הנוכחי הוא קצת מעבר לכתפיים, לא יותר. קל מאד לסירוק, חפיפה ויבוש.
בלילה, לפני שנרדמתי, הוא לחש לי באוזן: את יודעת, פ', טעיתי. כשהשיער באורך הזה הוא מדגדג לי באף אפילו יותר.
לילה טוב, נומי, אם יש גהינום אי שם, הוא טוב מדי עבורך. מצד שני, אם תגיע לשם בלעדיי, כנראה שאגיש בקשה לשינוי הצבה.
שיער קצר או ארוך, אני זקוקה לחיבוקך.
לפני 14 שנים. 13 באוגוסט 2010 בשעה 4:35