אוהבת שירה.

אני אוהבת נימוס בקשר אנושי, נימוס אירופי של פעם, כמו שלמדתי בבית. כבוד לזולת, הרבה תודה ובבקשה, מחוות גופניות המעידות על כבוד והערכה, סובלנות, כל החבילה. עד כאן, תיאוריה. בפועל זה עובד ואני הכי מנומסת בעולם עד הרגע שמישהו חוצה את הגבול, וגבולות זה דבר מקודש אצלי. או אז אני פוערת את לועי השחור משחור ומודיעה את דעתי, בין אם נתבקשתי ובין אם לא.
הבן אדם הכי מנומס בעולם הוא הבוס שלי. יחסית אליו, כומר ישועי הוא שרלילה במועדון סטריפטיז. הוא לעולם לא מקלל, ואפילו הדרך בה הוא מתבטא קורעת אותי מצחוק. אין אצלו 'זיון' אלא רק 'יחסי מין' ולעיתים 'קשר פיזי'. אין 'מזמוז', יש 'התקרבות'. חמוד כזה. אני נהנית להתעלל בו ולנבל את שפתי כשאני בחברתו, רק כדי לראות אותו מתכווץ, המסכן.
עכשיו הוא בחו"ל ואני לקחתי את האוטו שלו, הרבה יותר טוב מהגרוטאה המיושנת בה אני מתנייעת. ביליתי בנסיעה, והרמזורים שעממו אותי. החלטתי לבדוק מה הוא השאיר בתא הכפפות. המצאי היה צפוי ולא מרעיש. רשיונות, מכונת גילוח, ספר בכריכה רכה, אולר, חטיפי אפונה ו... ואז גיליתי את זה. ויברטור. שוכב לו סתם כך בשקט ומחכה למי שיגאל או תגאל אותו משממונו. חשבתי על כך לרגע, וכנראה ששכחתי לאותת. רגע אחרי כן אני שומעת צפירה אדירה, רואה מכונית שבורחת לנתיב השני, ושומעת צעקה.
מכאן מתחיל דו-שיח קצר שאותו אתאר בשני אופנים. האופן בו הבוס שלי היה מתאר זאת, ובסוגריים האופן שלי.
נהג.- הוא מסביר לי באדיבות מופגנת כי יתכן וחל שיבוש באיברי הראיה שלי, ומוסיף הערה לא מחמיאה בעליל על רמת האינטליגנציה שלי ("אין לך עיניים, פוסטמה").
אני.- מציעה לאותו נהג אדיב להתקרב – מינית, רגשית ואוראלית – לפרימאטים אשר נפחו את נשמתם, ומוסיפה אבחנה דקה אודות העדפתו את בני מינו כשותפים למעשה האהבים כך שהוא משמש כצד הפסיבי באותם קשרים רומנטיים ("לך תמצוץ זין של קוף מת, יא נושך כרים").
נהג.- רומז על כך שאמי עברה תאונה כלשהי באיבריה המוצנעים וכי הטיפול שניתן לכך כלל התערבות של אוטופד. יתר על כן הוא מציין את העיסוק שבגינו הרווחתי די כסף לרכוש מכונית כה יפה. ("כוס-של-אמא-שלך-בגבס, שרמוטה")
אני.- טוענת כי בד.נ.א של אותו נהג יש מקטעים, בשיעור של לפחות אחד משש-עשרה אם לא למעלה מכך, של חיה כלשהי, ספק בקר ספק צאן. יתר על כן, מקטעים אלה מתאפיינים בזיהוי שאינו משתמע לשתי פנים של גנטיקה השייכת לחידק האי-קולי ("סבתא של סבתא שלך נדפקה בתחת עם חזיר").

בשלב זה הנהג חש צורך לצאת מהמכונית, מסיבות ידידותיות מין הסתם, ובאופן ספונטני אני חשתי בדחף לצחצח את שמשתמכוניתו בעזרת בלוריתו המשומנת.

ואחר כך עוד אומרים לי בבית:
פ', את חייבת לדבר כמו צברית, אחרת לעולם לא תתערי כאן בין האסייתים.

היה לי לא קל לאחרונה. ארבעה שבועות מטורפים, ים של עבודה, חצי טון דאגות, כל מיני. רק עכשיו העניינים נרגעים לאיטם. בקרוב העומס בעבודה ירד, הדאגה נעלמה לגמרי, ויש מי שמרגיעה אותי במכתבים חכמים.
אבל... אין רע בלי טוב, נכון? אז היום עליתי על המשקל.
כל החודש הזה טרפתי כמו היפופוטם משוגע, התנכלתי לקרואסונים כאילו אין מחר,
בלסתי ארוחות מק' כפולות. היום נשקלתי. ומה? שני קילו פחות 😄
מסקנה: הדיאטה הכי טובה היא צרות ודאגות. המלצה שלי.

יהיה מי שיגיד ותהיה מי שתגיד כי הפעם הגזמתי. אבל זו תכונה שלא נותנים עליה מספיק את הדעת. אני רוצה גבר ששותה אותו דבר כמוני.
דמיינו סיטואציה: אני יוצאת מהאמבטיה עטופה בחלוק, כולי סמוקה ואדומה, ואני מתה לכוס תה. דרג'ילינג ענוג או איזו חליטת הדרים. ואז הוא, החצוף, מחליט שבא לו קפה. ביום רגיל אני אוהבת קפה ושותה הרבה, אבל כשאני במצב רוח של תה, ריחות הקפה מפריעים לי.
או מצב בו אני רוצה לאכול המבורגר, אבל הבחור מולי בקטע של קרואסון או עוגה. זה גורם לבשר להתקע בגרון.
הגבר המושלם, לשיטתי, תמיד רוצה לאכול ולשתות משהו הנמצא בתואם עם מה שאני רוצה. אני יודעת שזה לא אמיתי, אין כזה אחד, לא המציאו אותו, אבל לא זו הנקודה. אם זה היה אפשרי, עד כמה זו תכונה מוערכת? האם הייתן רוצות אותו כך, ועד כמה?

החלטתי לזנוח את הסדר המספרי. גם ככה לא הצטיינתי בו. אז אני קופצת ישירות לתכונה 25 ברשימה שהכנתי. מביא מתנות.
כמה זה חשוב לנו שהוא יביא מתנות? אני לא מדברת על מכונית חדשה עטופה בסרט קיטשי, אני מדברת על מתנות של תשומת לב.
הייתי מדרגת את זה כ- 2 בסולם שלי, לא יותר. יש מתנות שאני לא אוהבת לקבל, פרחים למשל. אף פעם אני לא מוצאת אגרטל, וכשאני כבר מוצאת, הוא מתהפך ומרטיב את השטיח. ואם הכל בסדר, אז אני שוכחת את הפרחים ואחרי שבוע הם נבולים ומסריחים. אז פרחים לא, אבל מה עם דברים אחרים?
האידיאלי, זה שלא קיים, מביא לי דברים קטנים. לא תחתונים, חס וחלילה. זו לא מתנה לי, זו מתנה לעצמו. אני מתכוונת לספר חדש, או לתיק קטן, אן לסרט לאיסוף השיער. כאלה מין.
יצאתי עם מישהו מקסים שפעם הגיע אלי עם שקית פשוטה ובה יריעת בד. סגול! הוא עבר ליד חנות בדים, ראה סאטן סגול-עז, וקנה לי שלושה מטר. מה תרצה שאעשה בזה? שאלתי אותו. לא יודע, הוא ענה, סתם רציתי שיהיה לך. זה חימם לי את הלב. עד היום הבד הזה שוכב לו במדף גבוה בארון, אני לא הולכת לעשות בו משהו. אולי בעצם מפת שולחן לסדר פסח.
הגיבו, מתנות, כן או לא?

קפדנות קשוחה זה השם שאתן לדברים באין לי שם טוב יותר. יהיו מי שיקראו לכך חמוריות, או סתם חוסר-גמישות.
אתן הבהרה בעזרת דוגמה:
בוקר סתווי לפני כמה שנים. אני והמסטר עומדים במגרש האימונים, אני מרגישה רעננה ונמרצת. הוא מרצה בכובד ראש על חשיבות ההתאוששות. כמה חשוב לדעת לספוג מכה ולהמשיך בלחימה למרות הכאב. אני מהנהנת ומרגישה שהבנתי. ברור, לא? הוא אומר כי זה חשוב גם באימון, לא רק במצבי חיים ומוות, וגם עכשיו ההגיון ברור לי. הוא אומר שעוד מעט יכאב לי ואז, למרות הכאב, אאלץ לצאת לריצה מסביב למגרש. או.קיי. הייתי בסרט הזה. חטפתי הרבה מכות בבטן שאחריהן הייתי חייבת להמשיך. אני מביטה בעיניו לראות אם יש שם משהו מעבר לכך, אך מבטו אטום.
הוא אומר לי לתקוף. אני יוצאת בבעיטה קדמית, מאי-גרי, והוא עוצר עם האמה. אני מנסה בעיטת הטעיה ולאחריה אגרוף ללסת. הוא עוצר, ממש ברגע האחרון, ואני חושבת שהיום הוא היום שלי. אני מחפשת את הרגע המושלם, סובבת סביבו, ממתינה להיחלשות ההגנה. ואז אני יוצאת. אגרוף קצר לכוון הראש, בעיטת מספרת, הוא מתחמק בקושי. אני ממשיכה עם הטעיה בסוג האטזו-קאי, ואז בשיא העוצמה, בועטת בעיטה צידית לפי מיטב מסורת עדות הקיק-בוקס. מאוושי-גרי בלשון אחינו המלוכסנים. המטרה היא החיבור בין המותן לצלעות, היכן שיש "צלע מרחפת" שכל כך קל לשבור אותה.
לפני שאני מבינה מה קורה הוא מתכופף נמוך, תופס לי את הרגל בעודה גבוהה באוויר, ונכנס עם אגרוף קצר ונוראי למפשעה שלי. ישר על הדגדגן. העולם מתפוצץ מסביבי בכאב והעיניים מתמלאות בדמעות. לא ההשפלה, רק הכאב.
הקול שלו מגיע אלי ממרחקים: שני סיבובי ריצה. עכשיו.
אני מצליחה למלמל את המילה 'כואב' כדי להסביר שאני לא יכולה וסופגת מהלומה לראש. הוא לא הולך לוותר. אני ארוץ, עם כל הכאבים, או שלא אשאר שלמה. הוא קפדן ולא יסטה כמלא הנימה.
אני לוקחת אוויר ומתחילה לרוץ. אחרי מאה מטר אני כבר מיוחמת לגמרי.

אז מה, קפדנות קשוחה, טוב ליהודים או לא? כמה זה חשוב אצל מאהב?

הנה אחת מהתכונות שעושות לי את זה: קול יפה ונעים.
קול עמוק ואיטי, שקט ובוטח, בלי עליות טונליות, בלי צרצורים.
קול של איש בטוח בעצמו,שמילה שלו מתפרשת כפקודה.
היה את אותו אחד שהיה מתקשר אלי, אומר בוקר טוב, ואני הייתי מתחילה להרגיש חום בוגדני מפכה במפשעתי. רק שתי מילים, אבל באיזה קול יפה...
וקול יפה זה אומר, כמובן מאליו, שאין שום צרידות של מעשן. איכס, לא.
אבל שלא יהיה גם עדין מדי, אני לא רוצה את משה דץ במיטה. אני רוצה מישהו עם הקול של שון קונרי או של קלינט איסטווד בצעירותו.
הלכתי פעם לאימון אצל מאמן ששמעתי עליו רבות. הבחור ממש מדהים. יפה, גמיש, חזק, חתיך, חכם, הכל. אבל יש לו קול של קרפדה. האימון היה נפלא (בשיטה שלא היכרתי, גוג'ו-ריו) אבל לא רציתי את המאמן.
סיפור אישי, מלא צלילים חורקים.
כמה תכונת "קול יפה" חשובה?

אני צפויה להתנפלות ויהיו מי שיגידו שאסור להכליל, ואני צריכה להיות פלורליסטית-ליברלית- אנדוקרסטינטיבית, משהו. שיטפסו על עץ גבוה ויקפצו. אני רוצה להגדיר מה אני, כן אני, רוצה שיהיה בגבר.
ברור לי שזו לא רשימת מכולת. סתם, בא לי להגדיר לעצמי מה אני אוהבת. תרגיל במודעות עצמית. אז מה אני רוצה מכן? הייתי שמחה לשמוע אם אני רוצה דברים שרצויים גם לכן, או דברים שאינם חשובים, או אפילו דברים שליליים שדוחים אתכן.
מה העקרון? 0 זה ניטרלי, 1 נחמד, 2 הוא רצוי, 3 רצוי מאד, 4 חיוני לאללה, 5 יהרג ובל יעבור. ברמה השלילית, אותו סיפור רק עם מינוס. כלומר 3- הוא "רצוי מאד שלא".
אני מתכוונת לסרוק הלסקור הרבה תכונות שחשובות לי. יש המון...
אחת, שתיים, יוצאים!
תכונה מספר 1.
מלטף בגב. גבר טוב צריך לדעת ללטף גב. לפעמים בעדינות עם קצות האצבעות, לפעמים בכבדות. תנועות ארוכות ארוכות, ממעלה הישבן עד למעלה, להיכן שהשיער מתחיל. ללטף מבלי להתעייף. מי שלא מסוגל לרבע שעה של ליטוף גב, לא עובר.

מה אתן חושבות? אשמח אם תציינו סטטוס (שולטת/נשלטת/לא בעסק/מתחלפת) לצורך מסקנות שלי. הכל למען המדע.
גם גברים מוזמנים לענות, אבל מה הם מבינים? :)

מורה ללשון ולא מהסוג שגורם לכם לחשוב על אוראלי.
למה כל הכותבים אלי נגועים בשגיאות עד צוואר? אני נותנת לכל אחד את החסד שבספק פעם אחת, פעמיים, שלוש ודי.
אני מרגישה כמו המורה המגעילה באולפן שהיתה מתקנת אותי.
הדברים אינם נוגעים לבחור אחד חמוד (והונגרי) שכותב יפה מאד, אך הוא מעשן אז אין סיכוי 😒
די נמעסטם עמ השגיעוט קטיב האלא, טפסיכו.

אין לי מושג איך קוראים לעצם הזו העברית, אם בכלל יש לה שם. באנגלית זה TIBIA.
זו העצם הארוכה והמאד-חשופה בשוקיים. זו העצם שחוטפים בה מכה מהשולחן בסלון, ומקללים בשקט.
אז זהו, אין לי שולחן בסלון, ובכל זאת כואב לי נורא בטיביות שלי. הגזמתי לגמרי.
עד להחלמה מלאה, אני בשביתה. לא רצה, לא עושה אירובי, לא בועטת בשק.
איך מעבירים את הזמן?

החיים אמורים להיות נחמדים, לא? אני אמורה לבלות, לצאת, לקרא הרבה, לאכול טוב, לא לעלות במשקל, להתראות עם חברים ועם החלק הנחמד של המשפחה, להתאהב במישהו שיאהב אותי (ויהיה פנוי), לקבל שוקולד איכותי ממעריץ מסתורי, ולהתחתן באושר ועושר עם מיסטר רייט. נכון?
חוץ מזה אני אמורה לנהוג בשתי מכוניות חדשות (אחת גדולה לשופינג והשניה להתפרעות), לגור בבית מפואר, לקבל קידום בעבודה ולשמוע מהראי שלי שאני הכי יפה בעיר.
במציאות זה לא כך. אני מבלה פחות ממה שאני רוצה, יוצאת לדייט פעם בנצח (או פעם בשבוע), אני לא מספיקה לקרא רבע ממה שאני רוצה.
לאכול טוב, מישהו הזכיר את מקדונלדס? זה הפתרון שלי כשאין משהו אחר (השכנים משאירים לחתול מחוץ לדלת קערה עם מזון יבש. אם לא הייתי מצפונית הייתי גונבת לו קצת, ובכך משפרת את ארוחות המק שלי). לגבי עליה במשקל, ארוחות כפולות בורגר עם הגדלה אינן משהו מומלץ. נכון שריצת ערב של שמונה קילומטרים מטפלת בבעיה, אבל אחרי ריצה כזו מתחשק לי שוקו...

איפה הייתי? להתראות עם חברים. כן, בטח. פעם בחודש אם יש למישהו סבלנות אלי. ולרובם יש כוונות לא טהורות ביחס אלי. משהו כמו " שלום פ', מה דעתך לבוא אלינו לקפה. כן, מזמן לא התראינו. יהיה נחמד לראות אותך. גםהילדים מתגעגעים. תוכלי לשמור עליהם כשאנחנו נצא לכמה שעות".

מה עוד? משפחה. זה דווקא בסדר. חוץ מזה שמנדנדים לי להתחתן. לא הבינו שכדאי שיהיה לי מישהו קודם.

להתאהב. אל תזכירו את זה, בבקשה. קשה לי להתאהב. כשזה קורה, זה תמיד, בלי יוצא מהכלל, בבחור הלא נכון.

שוקולד ולהתחתן. שתי פעילויות משמינות. לא שהייתי מסרבת לשוקולד, אבל אף אחד לא שולח לי (חוץ מאמא שלי). להתחתן איתה אני לא יכולה.

מכוניות מדהימות. כן בטח. האוטו שלי עושה קולות של גמל מיוחם בכל התנעה, שותה בנזין כאילו אין מחר ומשתעל בגסות כשאני עוברת את ה- 90 קמ"ש. מזל שהבוס בחופש אז לקחתי לו את האוטו.
בית מפואר? בחלומות. דירה שכורה עם כתם רטיבות באמבטיה. מזל שבעל הבית לא גובה תוספת על האפקטים הווקליים של השכנים ליד. הם רבים ומזדיינים כל הזמן, ועושים זאת עם כל הלב. בעיקר כשאני צריכה שקט.

מה נשאר? קידום בעבודה וראי חנפן. קידום לא קיבלתי, אבל הפילו עלי אחריות כפולה והרבה יותר עבודה. "את מבינה, פ', מישהו חייב לעשות את זה". כמו פראיירית אני הסכמתי. ראי חנפן,הממממ. אני מביטה בו והוא מחזיר לי תמונה שאינה מושלמת. אני נראית טוב, אבל רוצה את האישור שלו שאני הכי-הכי יפה. והראי המניאק שותק. אני חושבת להקים סטארט-אפ שמייצר מראות מדברות. שילוב של ראי ושל התקן קולי. "את מלכתי, את היא היפה מכל". שתקום מי שלא רוצה אחד כזה.

די לקטר, אני צריכה לצאת מזה. עד שיהיה לי ראי כזה, מישהו מתנדב לעמוד מאחורי המראה הביתית שלי ולהשמיע את הקולות הנחוצים?