לא סביר להניח כי נודה לאנשים על כך שהם עושים את חובתם.
לא סביר להודות להם על כך שאינם פוגעים בנו: זוהי חובתם המוסרית.
אני, למשל, לא אגיד תודה לעוברי אורח על כך שהם לא דורכים לי על הרגל, או על העובדה שהם לא שרטו לי את המכונית.
אבל הפעם אגיד מילה טובה על מישהו שפשוט, עשה את חובתו והתנהג כאדם.
לא משנה מה שמו, אקרא לו ת'. הכרנו בכלוב ומעולם לא נפגשנו, אך התכתבנו והוא הצליח לעניין אותי. דוקטורנט בתחום הקרוב ללבי, רהוט בכתיבתו, ברור בניסוחיו. החלפנו דעות, גם אם לא הגענו לעומקם של דברים. הזכרנו את קאנט, דיברנו על ניטשה, ו... רבנו על וויטגנשטיין. הוא לא הראשון שרב איתי אודות משנתו המוקדמת של וויטגנשטיין, כנראה שהבעיה היא אצלי, או משהו.
בכל מקרה, הוא נקט נימה שלא נראתה לי, ואני העמדתי אותו על מקומו. הוא נעלב והגיב בצורה שלא מצאה חן בעיניי. כתבתי לו כי בכך מסתיימת התקשרותנו.
שימו לב! הוא כתב בחזרה כי עדיף שהקשר ינותק, וזהו.
שום קללות, שום עלבונות, הוא אפילו לא קרא לי זונה מלוכלכת, כלום. סיום תרבותי בין שני אנשים שהסכימו לא להסכים. אני חושבת שהוא שחצן, הוא משוכנע שאני יהירה, כנראה ששנינו צודקים. אך הנקודה היא שהסיטואציה של ניתוק לא הוציאה ממנו את החזיר, הוא נותר אדם. אולי זה נשמע כמשהו טריביאלי, מובן מאליו, אך לא כן הוא. כמה מתכתבים בכלוב עימם ניתקתי את הקשר הגיבו בחריפות, שלא לאמר בחזירות גמורה. אז מצאתי צדיק בסדום, בן תרבות בעמורה.
במקום אחר לא הייתי טורחת להעלות על נס את התנהגותו, היא מובנת מאליה בכל קריטריון של תרבותיות. אך כאן, אטרח גם אטרח.
ת', אם אתה קורא את הדברים, הרשה לעצמך חיוך של קורת רוח. אני עדיין חושבת שאינך מבין את וויטגנשטיין, אך למרות זאת אתה בן תרבות. קבל את הערכתי על כך, ואל תגיב.
לפני 14 שנים. 5 בפברואר 2010 בשעה 19:01