אוהבת שירה.

לאחרונה התכוננתי למשימה אחת בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי. להרוג את הלוויתן הלבן.
ביום שישי הוא נהרג, גופתו צפה לידי במים, סנפיריו האדירים נעים קלות תחת מרות הגלים, מנוצח.
אני צפה לידו בסירתי מוכת הסער, מותשת כפי שלא הייתי מעודי, חשה את הנצחון המתוק. לא אשוב להיות אותה דייגת, הסרתי את דמותה מעלי כנחש המשיר את נישלו.

אני יושבת בבית קפה ידידותי ומולי המחשב, מקלידה את מחשבותיי אודות מותו של הלוויתן. אחאב, אחי לדרך, איך נפלו גיבורים? עודני שומעת את נקישות קבך על קרשי הסיפון, חשה את להטך החורך ואת עזוזו של רצונך – לראות במותו של הלוויתן הלבן.

לכל מי שנשמתו בוערת יש לוויתן שכזה. יש מי שאותו יונק ימי המקנן בו שייך אל תוכו, ויש מי שמוצא אותו מחוצה לו. יש מי שיתעל את הלהט לכיבוש העולם, לקריירה, להישגים, ויש מי שיפנה את להטו להריגת השדים המתרוצצים בנפשו פנימה. מהו הלוויתן שלי, אי בזה מקומו?

מזה שנים אני מנסה להראות לגבר מסויים אחד, אקרא לו נומי, כי אני ראויה וטובה. כי אני מוצלחת באמת, מסוגלת להיות ראויה להערכתו. אין זה קל. הוא מעריך אותי, הוא אפילו אוהב אותי בדרכו שלו, אך אני רוצה יותר מזה. אני רוצה להתעלות עליו.
אני לא סאבית ולא דומית, כך שאין לי בעיה עם היותו טוב ממני בתחומים מסויימים אך אין זו משאת נפשי. עם זאת, מרגיז אותי שהוא מוצלח ממני בכל תחום ועניין. בכל. חכם יותר, חזק יותר, לוחם טוב יותר, כותב יותר יפה וביותר שפות, יודע יותר על הכל. נומי נוהג לאתגר אותי ובכך למתוח את גבולותיי האישיים אל מעל ומעבר למה שהאמנתי כי מצוי בי. בלעדיו לא הייתי מגיעה אפילו למחצית ההישגים שרשמתי לזכותי עד היום, אך אותה תכונה שמאפשרת לו לשפר אותי כל כך, היא זו האחראית לתסכול שלי. אני פשוט לא מצליחה לנצח אותו.

לקח לי שנים עד שהודיתי בכך בפני עצמי. לפני כן חשבתי שזו אהבה והערצה. זו אינה טעות, אך יש בכך הרבה יותר. אני רוצה לנצח, לפחות פעם אחת. לקח לי עוד זמן רב עד שהעזתי לספר לו על כך. נומי הציע לי היפוך תפקידים. אני אהיה המאתגרת, אני אקבע את זירת הקרב וכלי הנשק, הוא ייענה לאתגר.
אני חושבת כי הרגע בו הוא הציע זאת היה הרגע המשחרר ביותר שחשתי. גם המפחיד ביותר. היוזמה צריכה לבוא ממני, וידעתי היטב כי רוב הסיכויים שאכשל.

פעמיים ניסיתי ונכשלתי. בכל פעם היה זה אתגר שהצבתי לפניו, בו התחרינו בתחום שחשבתי כי אני עולה עליו. שתי תחרויות שלא אספר את פרטיהן, אך אסכם אותן במילה אחת: כשלון. נומי מוצלח יותר, נקודה. לקראת הפעם הראשונה חשתי תקווה עצומה, ההתרסקות היתה כואבת. לקראת השניה הייתי דרוכה כקפיץ, עצביי מגורים למקסימום, וכמעט האמנתי שאנצח. אך לא. אל הפעם השלישית התכוננתי בקפדנות פנאטית. הזעתי, שיננתי, התאמנתי, רכשתי. הכל הוכן, הכל התאים, לא נשארה נקודה עליה לא עברתי. רכבתי, רצתי, קראתי את קפבלנקה, ישבתי להתאמן מול תוכנות חזקות. דאגתי לציוד, שימנתי ותיחזקתי, התייעצתי עם מומחים. רשמתי אותי ואותו, בשמות בדויים, כמובן.

יום שישי, השניים עשר למרס, 2010, השעה 7:15 בבוקר, מתחם הספורטן בפתח תקוה. מקצה הנוער כבר יצא לדרך, מקצה נוסף מתוכנן לשעה מאוחרת יותר, כעת הזמן להזנקה שלנו. התפקדנו, לקחנו מספרי ברזל, התמקמנו. כמאתיים משוגעים שיוצאים להתחרות בדו-אתלון. ריצה של חמישה קילומטרים, רכיבת אופניים של 20 ק"מ ומיד ריצה נוספת של 2.5 ק"מ. נומי עומד לצידי, מחייך. הוא יודע כי אנחנו יוצאים לדו-אתלון, אבל עדיין אינו יודע את ההמשך. המושכות בידיי כי הוא הסכים לתת לי להכתיב את עלילת היום.

ההזנקה. אני יוצאת לדרך ומרגישה מעולה. הביגוד החדש נותן תמיכה נהדרת ואני יודעת שאני הולכת לנצח. נומי, לפי ההנחיות שלי, רץ לצדי ולא פותח פער. זו לא חוכמה לאתלט מיומן לנצח אותי, התחרות האמיתית תתחיל מאוחר יותר, הדו-אתלון הוא רק החימום. הריצה עוברת יפה, ואני מרגישה כי חלוקת הכוחות שלי טובה, לא מהר מדי, לא לאט מדי. קצב תחרותי כמובן, אסור לחלום, אך אני שומרת כוחות לחלקים הקשים. בתום חמשת הקילומטרים אני מגיעה לאופניים כשנומי לצדי ועולה לרכוב. המסלול נוח וחלק, והאופניים שלי מדהימים. אני מפתחת קצב מהיר, מרגישה את הלב פועם מעבר למאמץ ההכרחי, זוהי התרגשות. נומי אינו איש אופניים ואני מצליחה לראות כי הרכיבה אינה קלה עבורו. אני שואבת מכך כוח ומגבירה מהירות, אך מקפידה לא לשרוף את השריר. רוכבת ואפילו מצליחה לחשוב על המשך היום, רוכבת ומשננת לעצמי את מטרתי לאורך כל עשרים הקילומטרים. הריגת הלוויתן הלבן. הגענו, כעת עוד סיבוב ריצה אחד של שני קילומטרים ומחצה. זה הזמן לתת גז. אני רצה כמו הרוח, שואבת כוח מעצם היותי מותשת, מתחזקת בגלל החולשה. ריצת נשמה, לא ריצה טכנית, בדיוק כמו שאני רוצה. חמש מאות מטר לסיום אני מתחילה לעוף, הכביש נעלם, המתחרים האחרים אינם שם, אפילו הנשימה הכבדה איננה. רק שנינו על המסלול, כתף ליד כתף, רצים באהבה ובתאווה, כאילו היינו משתגלים על האספלט. התוצאה בסיום מרשימה אותי לטובה (מסיבות ברורות מאד לא אכתוב אותה, אך ירדתי מ- 1:23).
אנחנו מייצבים את הנשימה ומבצעים הרפיה. אני קצת מסוחררת, נומי קצת פחות. מה עכשיו, הוא שואל ואני עונה, קח אותי הביתה. זהו, זה הכל, הוא שואל, ואני רק מחייכת אליו.
בבית אני נכנסת למקלחת ושוטפת מעצמי את הזיעה. מתחילה בחמים, מסיימת בפושרים, נושמת עמוק. נומי נכנס להתרחץ מיד אחריי, וכשהוא יוצא אני מחכה לו, דרוכה וגמישה למרות הרעד בשרירים. קח אותי, עכשיו. אם הוא מופתע, לא ניתן לראות זאת. אנו מתעלסים בפראות ובתשוקה, מתלפפים ומתמזגים זה בזה, הולמים ונהלמים, נושקים ונושכים, שרים בגופנו שיר הלל לאהבה ולמאבק. מקץ שלוש אורגזמות, שתיים שלי ואחת שלו, אנחנו נחים לרגע, רק רגע, אסור לי לתת למנוחה להרוס את התוכנית.
נשימותיו רגועות וממושכות, גופו השרירי מתרפה על מיטתי, עפעפיו סגורים. שתי דקות מנוחה, אולי שלוש, ולקום.
קום, אני מצווה, קום. יש לנו חשבון פתוח. הוא חושק את זוויות פיו וחוסר הרצון ניכר על פניו, אך הוא קם לאט, הליכתו לא לגמרי יציבה והוא עומד ניכחי. מה עכשיו, מטורפת קטנה, הוא מחייך אליי בקול לאה. אני מושיטה לו את שתי ידיי מאוגרפות ומישירה אליו מבט: בחר. הוא משתהה. בחר כבר, אני מצווה, בחר יד אחת. הוא נוגע בידי השמאלית ואני פורשת את אצבעותיה, על כפי ניצב רגלי שחור.
אני מתחילה.
הפעם הוא באמת לא מוכן. לוקח לו נצח של שתי שניות עד שהוא מחזיר לפניו את הבעתן השלווה, לזה הוא לא ציפה. המפה שכיסתה את הלוח מוסרת בעדינות, שני הרגלים מוחזרים לשורותיהם, ואני פותחת:
E2 הולך ל- E4. נומי מזיז את כליו ואני את שלי. המאבק הרועש של התנשמויות הריצה, הלחימה הגועשת של חלצינו, כל אלה פינו מקומם לשקט השחמטאי. כל מה שלמדתי מספריהם של לאסקר, פישר וספאסקי בא לביטוי על הלוח הדומם, כל תחבולה מאוצרו של פטרוסיאן. משחק מתוח וקשה, דומם וצונן ואכזר.
שלושים ושבעה מהלכים לאחר מכן אחז נומי את מלכו בין אצבע ואגודל והשכיבו על צידו. כניעה.

מעברו השני של השולחן חייך אלי נומי. פשוט נומי. לא על-אדם, לא אלוה, רק נומי. הוא קם על רגליו, חיבק אותי חזק ונשק לי ברכות אין-קץ.
הלוויתן הלבן מת. הר הגעש בקרבי נרגע. שקט שורר על נהר הריין, לורליי יקרה וזהובה, שלום שורר בחילך שלווה בארמנותייך. ניצחתי.