אוהבת שירה.

החברות המעטות שיש לי נוהגות לרטון על המחזור החודשי. אוףףף קיבלתי, הוא משפט מקובל וכמוהו עוד העוויית פנים חיננית המביעה שאט נפש מאותו אורח לא קרוא. המחזור מואשם, בצדק או שלא בצדק, במחצית הרעות שבעולם. כאבי בטן, עצבנות, רגישות, עליה במשקל (שוקולד), שיער מרדני, מריבות עם הזולת (בדרך כלל שמו של הזולת הוא 'בעלי') ועוד. נראה כי הסיבה היחידה לבעיית הגרעין האיראני היא שאחמניג'אד במחזור, עוד יומיים יעבור.
ההתייחסות החיובית היחידה אל הדימום החודשי היא לאחר חרדה מהריון לא רצוי. יואו, קיבלתי, כבר הייתי בסרט של הריון, הוא משפט הנותן לווסת עדנה על דרך השלילה. קיבלתי משמע ניצלתי.

אני כנראה המופרעת היחידה שחשה התרוממות רוח עם הקבלה, תמיד מתחילה לחייך על כורחי.
למה? טוב, אז כך...

הייתיי בת 12 וחצי, אמצע נובמבר, ה- 17 בנובמבר אם לדייק. אחרי יומיים של כאבי בטן לא מוסברים, שבהם האשמתי מאכלים שונים, ראיתי את כתם הדם ההוא על תחתוניי. ידעתי מה זה, למדנו על כך בבית הספר ושמעתי דבר או שניים מחברותיי לכיתה, אך ההפתעה היתה גדולה. זה היה כל כך לא הגיוני, הייתי לגמרי לא מפותחת וחשבתי שיש לי לפחות עוד שנה עד שזה יקרה. שנאתי את זה. רציתי לחזור אחורה בזמן, רציתי למחוק את העובדה, רציתי להיות בן. והתביישתי. הו, כמה התביישתי. לא רציתי לספר על כך, המחשבה שמישהו ידע החרידה אותי, החלטתי לא לספר על כך לאף אחד, גם לא לאמא, גם לא לאחותי. קיוויתי שזה ייעלם, קיללתי את גורלי והייתי אומללה. כיבסתי בצינעה את תחתוניי המוכתמים ועשיתי שימוש יצירתי בכמויות מבהילות של צמר גפן. זה היה לא נוח ומציק והרגשתי מזוהמת.

רציתי להסתגר בחדרי ולא לצאת, מקלחת-חדר-מקלחת-חדר, ולא שום דבר אחר. אבל זה לא היה אפשרי. גרנו בשכנות צפופה, כל המשפחה. סבא-סבתא מצד אמי גרו בבניין שלנו, אלה מצד אבי גרו מעבר לכביש. הדודים התגוררו במרחק הליכה, חמש דקות מאיתנו עד המרוחק שבהם. זו הסיבה שתמיד היינו מארחים ומתארחים, רגע של פרטיות היה מאד נדיר. הרצון להסתגר בחדרי התנגש ברצוני לשמור על חשאיות, כי חשבתי שאם אנעל את דלתי כולם יחשבו שמשהו לא בסדר איתי, משהו כמו... המממ... היא בטח קיבלה וסת ראשונה. הייתי מוכנה לרצוח כדי להגן על הסוד הנורא. ראשית חוכמה הודעתי לאמא שאני חולה, כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר. מישהו עלול לשים לב לגיחותיי התכופות לשירותים, ואני ארצה לקבור את עצמי. חוץ מזה, כאב לי מאד. העדפתי לשכב מכורבלת והמחלה המדומה נתנה לי את התירוץ לכך. החבאתי מתחת למיטתי כוס תה שעזרה לי לזייף חום וקיוויתי שאימי אינה מבחינה בתרמית. אחר הצהרים היינו אמורים להתארח אצל הדודה ז'וז'י, ואני נקרעתי בדילמה: מצד אחד רציתי להשאר בבית לבד ולרחם על עצמי, מצד שני פחדתי לא ללכת לדודה. אם הייתי אומרת כי מחלתי חמורה דיה עד שניבצר ממני לבקרה, הוריי היו נשארים איתי בבית ובכך לא חפצתי.
בתואנות יצירתיות הצלחתי לסלקם. אמרתי כי אני מרגישה טוב יותר וכי יש לי הרבה שיעורי בית. ידעתי שאם אגיד ששיעורי הבית הם במתמטיקה אבא לא יאמין לי, כי הוא סבר שזה עניין לחמש דקות ולא יותר. עניין של גאווה מקצועית אצלו. אז אמרתי ששיעורי הבית הם דווקא בהסטוריה. מסיבות לא ברורות הוריי פרצו בצחוק ואמרו לי שאין צורך שאכין אותם, הם אפילו אמרו שההסטוריה משתנה וכי הכל עומד להיות אחר. ברור, חשבתי לעצמי, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, אני כבר אישה ולא ילדה, אישה עם תחתונים מלוכלכים ותחושת דביקות.
תודה לאל על חסדים קטנים, הם יצאו מהבית. הזמן בו הייתי לבדי חלף במהירות ובמחשבות היסטריות. תכננתי איך להסתיר את חרפתי. חשבתי על המרת חלק מהצמר-גפן בנייר טואלט כדי שאף אחד לא ישים לב להיעלמותו המהירה. חשבתי על תירוצים להליכה לשירותים. הגיתי תוכניות איך לכבס את תחתוניי מבלי שאמא תשים לב לכך. אך בעיקר בכיתי. בכיתי על תקופת הילדות שחלפה, על ההשפלה, על העול בו אצטרך לשאת. התגעגעתי לימים השלווים שנעלמו לבלי שוב. הוריי חזרו ובפיהם שיחה על פוליטיקה. משהו לא מעניין, שולי ולא חשוב עמד להתרחש בברטיסלבה. המילה סמטובה חזרה בדברי אימי אך אבא הניד בראשו לשלילה. זה לעולם לא יקרה, הוא מילמל בעצב. אני האזנתי בלי תשומת לב יתירה, ברטיסלבה רחוקה מפראג, והקשר היחיד שלי אליה הוא בן דודי גוסטי שלומד שם. גוסטי מבוגר ממני בעשר שנים בדיוק, ותמיד אהבתי לדבר איתו ולחבקו. חשבתי שכעת לא הייתי מעזה לחבקו, כשאני מסורבלת ומרופדת בשכבות סופגות התחובות במפשעתי. גוסטי היקר, לו רק ידעת.
בלילה, כששכבתי במיטתי מקופלת מכאבים ובושה, שמעתי את הורי מדברים במטבח. שולחן המטבח שלנו שימש כמרכז הבית וכל השיחות החשובות והלא-חשובות היו נערכות לידו. הפעם שמעתי אותם מדברים על הוסאק (בחושבם שאני לא שומעת הם הרשו לעצמם לכנותו נקניק-בשר-כלבים) ועל דובצ'ק.
שיחות על פוליטיקה תמיד היו בבית, ותמיד הן נערכו בקול מהוסה. דעותיהם של הוריי לא עלו בקנה אחד עם הדוקטורינה המפלגתית. אבל הפעם שמעתי מילים חדשות, משונות ובלתי סבירות. הפגנה אלימה, הם אמרו, אתמול היתה הפגנה בברטיסלבה והיום אצלנו בעיר. השוטרים של הוסאק התנפלו על המפגינים באלות ועצרו רבים מהם. הקשבתי והרגשתי משונה. המתיחות שבקולם הבהירה לי שהם חושבים שמשהו רציני ממש קורה, אך היה לי ברור כי הם טועים. שום דבר אינו רציני כל כך, כל דבר מתגמד, לעומת העניין החמור והמעציב כל כך, העובדה שקיבלתי את הווסת הראשונה.

למחרת הלכתי לבית הספר ונדמה היה לי שכל העיניים נעוצות בי ובמפשעתי. הרי אין סיכוי שלא הבחינו בכך, חשבתי, כולם יודעים ומרכלים עלי. שמתי לב כי חצר בית הספר מלאה בחבורות-חבורות של תלמידים ושל מורים, כולם מדברים בהתרגשות. אף אחד לא שיחק בתופסת, ילדות לא קפצו בחבל, שחקני הבליץ-שח לא תפסו את מקומותיהם. כולם דיברו במרץ, ללא ספק על המחזור שלי. הייתי אומללה כפי שלא הייתי מימיי. רציתי להיעלם. בהפסקות ביליתי בחדר השירותים, וריפדתי את תחתוניי בשכבות של נייר טואלט.

עוד יום עבר, ומלאי הצמר-גפן בבית אזל. יצאתי בהחלטה ברורה לקנות כמה חבילות בבית מרקחת מרוחק. אמנם היה בית מרקחת בקירבת ביתנו, אך המחשבה שאלך לשם ואחשוף את קלוני בפני הרוקח היתה קשה מנשוא. היה לי ברור שאם אבקש צמר-גפן הוא יבין שקיבלתי, המחשבה שיש לו שימושים נוספים לא עלתה בדעתי. התכנית היתה לעלות על אוטובוס ולהגיע לשכונה מרוחקת שהיכרתי, לקנות ולחזור. הצטיידתי בתיק גב גדול, לא התכוונתי לחזור הביתה עם מטען מפליל שכזה הנתון בשקית שקופה. הגעתי לתחנת האוטובוס והמתנתי להגעתו. חיכיתי וחיכיתי. מדי פעם חלפו על פני אנשים, ואני שמתי לב כי כמעט כולם הולכים באותו כוון. חלק מההולכים היו אנשים שהכרתי, אביה של חברתי הטובה, מאמן התאי-בוקס שלי, והם נעצו בי מבטים משתאים כשראוני בתחנה.
לאחר שעה הבנתי שהאוטובוס לא יגיע והחלטתי ללכת ברגל. עניין של ארבעה קילומטרים לכל כיוון לא היה מטריד אותי בימים כתיקונם, אך עתה כל צעד היה כרוך בחשיבה. האם ישבני מושך תשומת לב? האם מסתכלים עלי? והכי גרוע, האם כתם הדם עבר לי למכנסיים? מרגע שהשאלה האחרונה ננעצה במוחי היא לא הרפתה והיתה קשה מנשוא. הורדתי את הסוודר שלי וקשרתיו למותניי כך שהוא נכרך כחצאית. היה קר, אך הייתי מוכנה לחלות בכל דלקת ריאות שהיא, ובלבד שלא יהיה מי שיסובב את ראשו אחריי ויצעק שיש לי כתם מאחורה.
הגעתי לבית המרקחת ובהיתי בדלתו הסגורה. הוא היה אמור להיות פתוח, אך על דלתו לא הוצמד שלט הסבר. במקום זאת, הצמיד מאן דהוא לצידה הפנימי של דלת הזכוכית שלט ובו סמיילי. רציתי לבכות.
כמעט ובכיתי לולא החשש שהעוברים והשבים יביטו בי ו... יבינו. אי לכך החזקתי את ראשי זקוף וצעדתי כל הדרך כהולכת על ביצים.
בחדר המדרגות היססתי. ידעתי שאם אכנס הביתה ללא סוודר, אמי תיזעק שאני מחבלת בבריאותי. אך אם אלבש את הסוודר, סודי עלול להתגלות. משהצמדתי את אוזני לדלת שמעתי קולות רבים, אמא, דוד אצ'י, עוד קול גברי שלא הכרתי וצחוקה המצטלצל של השכנה. העדפתי את האפשרות הראשונה ונכנסתי הביתה. בבית גיליתי לא רק את אלה ששמעתי, אלא גם את דיידושקה סטש. דיידושקה, או סבא בלשוננו, היה איש קטן מימדים שכבר אז לא היה גבוה ממני. כתפיו צרות, פניו מלאות קמטים, עיניו תכולות כבוקר וחיוכו סוחף. מראהו היה זאבי, משונה, ואני תמיד אהבתי אותו. גילוחו היה מרושל תמידית וזיפיו היו שורטים את פני בכל פעם שהיה מחבק אותי ומתפעל ממני כאילו הייתי פאר הבריאה. אני הערצתי אותו, אך כנראה שהייתי במיעוט. בנוסף לסגולותיו הטובות ניחן סבא סטש בטאקט ובחוש ריח של כלב ציד. הדבר השתלב היטב עם חזותו הזאבית, ולא אחת דימיינתי אותו מרחרח אחר ענבי בר בשדות מושלגים.
בראותו אותי קם סבא וחיבק אותי ואני החזרתי חיבוק מסתייג. רציתי להכנס לחדרי. אך סבא קפא על מקומו בעודי בזרועותיו, ריחרח פעמיים את האוויר, נשק לי וקרא בקול גדול: "פ' חמודה, עכשיו את כבר אישה של ממש. רק צריך למצא לך חתן". את המהומה שהתחוללה בקירבי לא אוכל לתאר. בכיתי ונחנקתי, חשבתי אפילו לקפוץ מהחלון או לשתות רעל, שנאתי אותו. חסר התחשבות.
הסתגרתי בחדרי ולא הסכמתי לצאת. בכיתי שעות רבות עד שהתעייפתי מבכי ואז האזנתי למתרחש בפנים הבית. כמה פעמים שמעתי את המספר חצי מליון, ובשלב כלשהו התחילו הנוכחים לשיר בקולות חרישיים. לא הבנתי את המתרחש. חשבתי שהם יצאו מדעתם והחליטו לחגוג את הפיכתי לאישה, וכל תו ותו חתכו בבשרי. בשלב כלשהו אמי הביאה לי חבילת צמר גפן, חיבקה אותי ולא אמרה דבר. בכיתי על כתפה ושאלתי איך העולם יכול להיות אכזרי כל כך. היא נשקה לי ואמרה משהו על יום שמח. שאלתי אם זה יהיה כך מדי חודש בחודשו, והיא ענתה כי במחזור הבא שלי אחיה במדינה שונה.
התבוננתי בה כלא מאמינה, שמחה אך חוששת להאמין. האמנם הוריי הנפלאים והטובים יעזבו את המדינה ויתחילו חיים חדשים במקום אחר, וכל זאת עבורי? האמנם כדי לחזור לחיי חברה בהם אף אחד לא יודע שקיבלתי, יסכימו הוריי האהובים לעקור מפראג?
אך לא. אמא אמרה שהיום היתה אצלנו בעיר הפגנה גדולה נגד המישטר של הוסאק. הפטיש והמגל נסדקו, אמרה אמא בשפתה הציורית, את המחזור הבא שלך תקבלי בארץ חופשיה.
אותי זה לא עניין. עווית נוספת חלפה בשיפולי בטני ואני חזרתי להתייפח, כאב ובושה, השפלה וכלימה, מציפים את נפשי ואת רחמי יחדיו.
אבל אמא צדקה. 23 ימים לאחר מכן, הנשיא הוסאק התפטר והממשלה הורכבה מרוב אנטי קומוניסטי.
המחזור השני שלי, שהתאחר בשבועיים, החל עם הכתרתו של ואצלב האוול לנשיא.