אוהב אדם-שם זמני

איך הסתבכתי בזה. אני ממש מטורף,מי היה מאמין.
ישבתי בבית קפה באיזו עיר סתמית בדרום בולגריה, משתדל להתמודד עם בירה מקומית עלובה. ניסיתי לכתוב גלויה הביתה. אחת כזאת שתיראה שמחה וקלילה ושתעיד על החיים המגניבים שעוברים עלי בשלווה. אבל בתכלס, באותו יום, לא הייתי קליל ומגניב כל-כך. רק עכשיו הגעתי לעיר, האנשים סביבי לא היו חברותיים כפי שציפיתי ואני כעסתי עליהם בגלל זה. כאילו שהם חייבים לי בידור מהיר וקל. לא אהבתי אותם ולא אהבתי את החור העלוב הזה. לא אהבתי את הבירה וגם לא את מזג האוויר. הכל נראה לי סתמי. שלפתי סיגריה מקומית מחורבנת, הדלקתי אותה ובהיתי ברחוב הריק. בחוץ חנה האופנוע שלי, מכונה עתיקה ואמינה תוצרת רוסיה. קניתי אותו בזול בסופיה וחרשתי עליו את כל הארץ כמעט ללא תקלות. ואם לא תצוץ תקלה מיוחדת מחר, הוא ייקח אותי מכאן.
שני זקנים ישבו ועישנו בחוץ מפטפטים ללא הרף. התבוננתי בהם ותהיתי כמה שנים הם יושבים להם כך. מחוץ לקפה נעצרה מכונית מבריקה. דלת הנהג נפתחה ומוזיקת דיסקו רעשנית בקעה ממנה. הנהג יצא, ניגש לצד הנוסע, פתח את הדלת ברוב טכס ועזר לבחורה בלבוש צעקני לצאת החוצה. היה נדמה כאילו שמעט התנועה ברחוב השתתקה וכולם מרוכזים בהם. הם חצו את הכביש ונכנסו לבית הקפה. נראה היה שהבחור מכיר כאן את כולם. או שלפחות כולם מכירים אותו. הוא התיישב על שולחן לא רחוק ממני וזכה לברכות שלום חמות מכל מי שהיה שם.
הצצתי בו. איש באמצע שנות הארבעים לחייו, רזה, לבוש בהידור מקומי. נעלי ספורט לבנות, מכנסיים שחורים מבריקים, חולצה ורודה עם פרחים רקומים וכובע קסקט מעור שחור. הוא הניח את הכובע על השולחן וגילה שיער שחור מתולתל. הבחורה לידו הייתה מלאה למדי, עם שדיים ענקיים. היא לבשה סוודר ורוד עם קשקושים מבריקים, נעלי עקב מרופטות למדי ומכנסי ג'ינס הדוקים שנגמרו במרכז השוקיים. על פניה היה איפור כבד שנראה כמו תחפושת; ממש זונה קלאסית
לגמתי מהבירה שלי וכנראה שעשיתי פרצוף מוזר. הוא צחק וקרא אלי באנגלית טובה למדי. "היי, נראה שאתה סובל כאן אצלנו."
"לא, דווקא מאוד נהנה." שיקרתי, "אבל הבירה יכולה להשתפר".
הוא הזמין אותי לשבת איתם ואני נעניתי מיד, לא מסתיר את שמחתי על ההזמנה. סביר להניח שזה לא משהו שהייתי עושה בארץ, אבל אני תייר. עכשיו הכל כמעט מותר...
עברתי לשולחן שלהם והוא קם לקראתי והושיט יד. "נעים מאוד, אני תומס, והבחורה שאיתי- היא לא בדיוק שלי, אז יכול להיות שתרצה להכיר גם אותה בהמשך. אבל בינתיים, בוא נשתה משהו קצת יותר טוב מהבירה הזאת. תרשה לי להציע לך וויסקי." אמר וסימן בחגיגיות לבעל הקפה להגיש שתייה. קשקשן, ציינתי לעצמי במידת מה של מבוכה. הבחור דיבר אנגלית מצוינת במשפטים ארוכים מאוד. הבחורה שאיתו לטשה בנו עיניים קטנות ומאופרות בחוסר טעם והקפידה לחייך חיוך רחב שחשף חניכיים מודלקות. חוץ מזה היא לא הוציאה מילה מהפה. נראה היה שהיא לא מבינה מילה.
תומס הציע לי כסא והתיישב. הוא היה נלהב ורעשן, דיבר המון וחייך ללא הפסקה. יצאתי מהשיממון שעטף אותי קודם והתחלתי להרגיש כמו בסרט מצויר. מסביב הייתה מין התרגשות כללית כזאת. המלצר פינק אותנו ללא הפסקה. בכל כמה זמן היה ניגש אדם אחר ומברך אותנו לשלום. חלקם בלחיצות ידיים בלתי פוסקות והמון ליהוגים. וחלקם, פשוט עמדו נבוכים ומשפילים מבט כאילו נתקלו באדון כל הארץ. זאת הייתה תהלוכה מצחיקה ומעוררת חמלה בעת ובעונה אחת. והתואר "אדון כל הארץ" נחקק בי ככל שהתבוננתי בו יותר.
הוא התנהג כמו מאפיונר בסרט איטלקי. נעים הליכות וקשוח. משועשע ובוטח בעצמו, יהיר מאוד וקולני, אך גם נבון ומשעשע. שנינו היינו כנראה דוברי האנגלית היחידים בסביבה והוא הרשה לעצמו להתבדח כל הזמן על חשבון כולם. וכך, אל מול עיניי, הפך אותם לאט לדמויות גרוטסקיות בספר דמיוני. כאילו הוא מציג בתיאטרון בובות. ולידו, צמודה כל העת, ישבה הזונה שלו וחייכה ללא הפסקה.
האיש היה שופע הומור וציני במידה רבה. זכיתי לקבל הסבר מפורט על החולשות והשיגיונות של כולם, כל מי שעבר לידנו זכה לתיאור לא מעודן של כל חסרונותיו. על כולם ידע סודות לא נעימים. מי בוגד, מי מהמר, מי מקורנן ומי מעודד את אשתו לזנות.
הוא כנראה ראה חובה לעצמו להנעים את זמני וכחלק מהעניין- קיבלתי הדרכה. זאת הייתה עיר קטנה בדרום בולגריה. לי היא הזכירה את באר שבע. למדתי ממנו שרוב תושביה התפרנסו בעבר במפעלי עיבוד ברזל שפשטו את הרגל. וכעת, עסקו בעיקר הנשים במסחר וייצור טכסטיל מסורתי בזמן שהגברים, רובם מובטלים, התענגו על שתייה וזונות. תומס תאר לי בהרחבה את חיי העיר הזאת ואת המצב הפוליטי בבולגריה כולה. הוא ידע לנצל את התחלפות השלטון הקומוניסטי והקים לעצמו "אימפריית סקס וסחר". הוא הקסים אותי. היה בו משהו שידע לגעת בכל אחד. ואחרי הכוס המי-יודע-כמה, כבר היינו חברים טובים.
הייתי בסך הכל ילד אחרי צבא. סיפרתי לו על עצמי והוא התלהב מסיפורי המלחמה. וכך, בהתלהבות, הבטיח להראות לי את: "החיים האמיתיים, חבר, החיים הטובים שמגיע לך לחיות, אם אתה יודע לקחת הזדמנויות..."
אחרי לילה של הוללות מטורפת הוא הציע לי להיות הנהג שלו. הסכמתי...
העבודה לא הייתה קשה. הייתי חופשי רוב הזמן, בערב היינו יוצאים לפזר את הזונות שלו במקומות העבודה והולכים לשתות. לפעמים היינו נוסעים לגבול הדרומי עם טורקיה, מרחק שלוש שעות נסיעה, מגניבים חבילות של בגדים אופנתיים וסחורות משונות אחרות כולל סמים ומעבירים אותן לסופיה. שם היינו נפטרים מהן מהר ויוצאים ללילה של שתייה. בבקרים היינו נוסעים מדי פעם לחוות חקלאיות שהיו פזורות בסביבה. תומס היה משוחח עם בעלי החוות ואני הייתי יושב באוטו, מאזין למוסיקה מקומית ששודרה ברדיו ומשקיף על המרחבים העצומים שהיו מכוסים בפריחה צהובה, תוהה על עיסוקיו. רוב הכפריים האלה לא אהבו אותנו, זה היה ברור למדי, אבל תמיד אירחו אותנו יפה.
פעם או פעמיים בחודש היה עליי להתייצב בטרמינל של שדה התעופה הקטן עם שלט קרטון שנשא את שמו של תייר "חשוב".... כמעט תמיד אותה הסצנה. גבר שנראה אירופאי, בדרך כלל שמנמן ומבוגר, (לעיתים הם היו באים בזוגות). תמיד נושאים מזוודות קטנות שהעידו על כך שלא התכוננו לשהות ארוכה.
הגברים היו להוטים לסקס. עוד בדרך משדה התעופה לעיר היו מפגיזים אותי בשאלות על הבנות כאן, לעיתים היו מבקשים עצות על הדרך הקצרה ביותר לליבה של בחורה. התפקיד שלי היה ללוות אותם למלון ולהנעים את זמנם בקשקושים מיותרים עד שנפגשו עם תומס. אז הייתי עוזב ופורש לטפל בשאר "העסקים" שלו. הם היו נשארים להתפנק במלון עם אחת הבנות שנבחרה עבורם, ובדרך כלל היו חוזרים הביתה שבוע לאחר מכן. חלקם מלווים בבנות צעירות. חלק מהבנות האלה פגשתי בטיולים שלי עם תומס, בחוות העניות. ואת חלקן פגשתי אצלו בסלון.
פעם אחת הבאתי משדה התעופה זוג, גבר ואישה שתקניים ומתוחים. הם נראו שונים מיתר התיירים שנהגו "להתארח" אצלנו. האישה הייתה מתוחה ועצבנית והגבר התנהג כאילו הוא שחקן בסרט ריגול ישן. כשהחזרתי אותם לשדה התעופה, שבוע אחד מאוחר יותר, הם כבר היו שלושה. בחיקם היה מונח תינוק קטן בן כמה חודשים. ידעתי מאיפה בא...השתדלתי לא להיות ביקורתי. העולם התנהל גם בלעדיי. פשוט לא נכנסתי לכל הסיפורים האלה. הייתי שם, עברתי ליד, והרווחתי כסף. אם לא אני- אז מישהו אחר.
הימים עברו להם בנוחות יתרה. העבודה לא הייתה מסובכת והעסקים שגשגו, התחלתי ללמוד את השפה והרגשתי בנוח עם המטלות הפשוטות שהיה עלי לבצע. נכון שלא חלמתי להיות סרסור אבל כנראה שלכל דבר אפשר להתרגל, במיוחד כשהכסף שופע.
כך העברתי את האביב ואת רובו של הקיץ. הימים חלפו להם בעצלתיים. הרבה שמחות גדולות לא היו לי, אבל גם לא סבלתי נורא.

קיבלתי גלויה מגדי. הוא עושה חיים בבלגיה. התגעגעתי אליו. לא ראיתי אותו כבר שנה מאז יוון. נפרדנו בתחנת הרכבת כשלכל אחד מאיתנו יש מאתיים ועשרים דולר בכיס. אני הגעתי לכאן והוצאתי כמעט מאה על האופנוע והוא נסע לגרמניה ויותר לא שמעתי ממנו. עד שאחותי שלחה לי באחד המכתבים את הכתובת העדכנית שלו. כתבתי לו מכתב ארוך וסיפרתי על השנה האחרונה כאן. הוא החזיר לי גלויה קצרה והודיע שהוא מתכוון להצטרף אלי. לא רציתי לאכזב אותו אבל אם לא יקרה משהו מסעיר במיוחד, לא נראה לי שאשאר.
סיפרתי לתומס על האורח שמתכוון להגיע. הוא לא נשמע נלהב במיוחד והייתי צריך להסביר שזה החבר הכי טוב שלי מהמלחמה. סיפורים על המלחמה תמיד עשו לו טוב. הוא הסכים בתנאי שלא אשתף את החבר שלי במה שקורה כאן, עד שלא יכיר אותו מקרוב. שמחתי. שלחתי לגדי מכתב נוסף והזמנתי אותו אלי.
יהיה נחמד להשוויץ ולהראות לו שאני מנהל כאן עסקים.
לא ממש ניהלתי לו את העסקים אבל נהניתי לחשוב שכן. הוא מעולם לא הרגיש צורך להתייעץ איתי או לשתף אותי בהחלטות שלו . למעשה הייתי מעין "זרועו הארוכה". מעין רשות מבצעת, מין "תלך- תביא" כזה שאפשר לסמוך עליו. היחסים שלנו היו משונים. לא ידעתי עליו הרבה ולא הפכתי באמת לחבר שלו. את עסקיו היה מנהל מהדירה שלו או מבית הקפה. כשנזקק לי ידע תמיד איך למצוא אותי. וכשלא רצה אותי בחברתו היה מוצא לי שליחויות שונות לבצע, או שהיה שולח אותי לטייל. כנראה שהיה לי נוח. הפכתי לעבריין מקומי קטן, אבל המצפון שלי ישן בשקט.
לפעמים הייתי מגיע אליו בבוקר עם הכספים שאספתי אתמול. פותח את הדלת במפתח שהיה לי. הוא נהג לישון עד מאוחר ולעיתים הייתי מוצא אותו שרוע עירום בסלון כשנערה צעירה מוטלת לידו. לא תמיד היו אלה תמונות רומנטיות, בלשון המעטה. חלק מן הנערות היו מוכות וחבולות או שהיו קשורות וחסומות בפיהן. לא ידעתי הרבה על משחקי המין האלה, אבל זה לא באמת הטריד אותי, זה נראה לי בסדר כל עוד הן מסכימות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לפעמים תהיתי מה מושך אותן לזה ועד כמה רחוק הוא יכול להגיע. תשובה לשאלה הראשונה- לא קיבלתי אף פעם, וביחס לשאלה השנייה, קיבלתי תשובה חלקית ומדהימה. סיפור שלעולם לא אשכח..
-----------------------------------------------
אני זוכר את היום שראיתי אותה. היא הגיעה לשם דווקא באחת הפעמים שנשלחתי לטייל. מאוחר יותר גיליתי שהגיעה מלווה בגבר מבוגר שלא נשאר בעיר. בחורה מוזרה למדי. היא ישבה עם תומס בבית הקפה ואני הגעתי מבחוץ. הם קמו לקראתי ותומס הציג אותה. היא חייכה אלי והושיטה יד ענודת צמידים וטבעות למכביר. הוא הציג לי אותה וסיפר לי בהתלהבות שיש לה "חמישים ושמונה חורים נוספים בגוף שהיא לא נולדה איתם." מבט בפניה גילה לי לפחות עשרים מהם. היא נראתה כמו תיבת תכשיטים מהלכת. גבות, אף, שפתיים, אוזניים, לחי, מצח וסנטר. כולם היו מכוסים בעגילים, טבעות ושרשראות. השפתיים משוחות בשפתון אדום בוהק. ידעתי שיש לה עוד מאלה על כל חלקי הגוף, הגופייה שהייתה הדוקה לקפלי השומן בבטנה, לא הצליחה להסתיר את כולם. על הפטמות ועל הטבור אפשר היה להבחין בעגילים גדולים שנדחקו אל הבד של הגופייה שלה. השיער שלה היה צבוע בפסים שחורים שהדגישו את הבלונד שלה. מאוחר יותר באותו יום גיליתי שהיא לא מגלחת את הכוס אלא צובעת אותו בסגול.

ביום ההוא גיליתי עוד כמה דברים. על תומס גיליתי שהיה סדיסט מטורף. עליה, שהייתה מזוכיסטית ועל עצמי- שאני מסוגל כמעט להכל...
ישבתי איתם שם, משוחח איתה בהנאה. בת שלושים בערך, מבוגרת ממני בשש שנים, באה מגרמניה ודיברה אנגלית טובה. די התלהבתי מהמראה שלה וקיוויתי להשתעשע איתה קצת. היא סיפרה שהיא נמצאת שם "בתפקיד". וכששאלתי איזה, הפנתה מבט אל תומס ושאלה אותו אם היא יכולה לספר.
הוא הניח ידיים על כתפי שנינו וקירב את פניו אלינו. הנשימה שלו הייתה מסריחה כמו תמיד מאלכוהול. "ילדים, אתם יכולים לספר אחד לשני מה שאתם רוצים, אבל אתם עושים תמיד את מה שאני אומר."
I CAME HERE TO WHELP" " היא אמרה בפנים מאירות. לא הבנתי אבל חייכתי והנהנתי כאילו שכן. מאוחר יותר חיפשתי במילון והיה נדמה לי שזה להמליט, אבל לא הייתי בטוח. שתינו והיא השתכרה קצת. הייתי צריך לעזור לתומס לסחוב אותה לדירה שלו. כשהגענו הוא הציע לי להישאר ולחגוג. היא הייתה מושכת בעיניי, הסכמתי.
"הכלבה הזאת תעשה לנו הרבה כסף, צריך לשתות לחייה!" הוא הצהיר ושפך עליה כוס וודקה. נדהמתי. כולנו היינו קצת שתויים, אבל זה נראה לי משפיל מדי. הסתכלתי עליה, וחשבתי שהיא תתמרמר, אבל היא רק השפילה ראש והצמידה ידיים לצדדים. תומס ניגש אליה והצמיד את פניו לפניה. "אמרתי שצריך לשתות, כלבה, למה את מחכה?" היא ירדה בשקט על הברכיים וליקקה את הוודקה מהרצפה.
מעולם לא נכחתי במצבים כאלה. הייתי המום קצת והשתדלתי לשקוע ולהעלם בכורסה. זה נראה לי מביך. תומס עמד מעליה וצחקק. הבנתי שאני נסחף לתוך משהו שאני לא בטוח בו, אבל לא היה לי את הכוח לקום וללכת. נדמה לי שגם הסקרנות השאירה אותי במקום.
וככה נסחפנו לתוך לילה מטורף. האלכוהול הקהה לי את המוח. זיינתי אותה מולו כאילו שאני משחק בסרט שהוא מביים. היא הסכימה לכל. תומס הכה והשפיל אותה והיא רק אמרה תודה. הוא דרש ממנה לעשות דברים שנראו לי מוזרים ביותר, והיא בצעה את הכל כאילו זה רגיל עבורה. לא הייתה לה בעיה ללק לי את הנעליים, למצוץ לו את הזין או אפילו לעשות סטריפטיז עלוב כשתומס מצליף בה כל הזמן עם השוט שלו. עד אותו יום הדברים האלה היו רק אגדה עבורי. הכי קרוב שראיתי היו הבחורות שהיו זרוקות אצלו בבקרים, כשהייתי מגיע לפעמים להביא לו את הכסף. ועכשיו הפכתי פתאום לשותף. זה נראה לי מגונה אבל בחרתי להישאר.
בהמשך הבנתי. היא קיבלה בדיוק את מה שרצתה. וזה כלל כל דבר שרק עלה במוחו הקודח של תומס. עזרתי לו להפוך את השולחן על הרצפה ולקשור אותה לרגליו. חשבתי שהוא הולך להצליף בה קצת, אבל זה היה קטן עליו. הוא נהנה להשתעשע בעגילים שהיו מחוברים לגופה בכל מקום אפשרי, מושך ומסובב כמו ילד קטן. בכל פעם שהשמיעה קול הוא הצליף בה וצחק. בשלב מסוים הוא נעמד עליה ורקד. מתעלם באכזריות מקורות העץ שכמעט חדרו לה לגב. היא מצידה, הודתה לו בכל פעם שהמציא תעלול חדש.
בבוקר נסענו לאחת החוות המסריחות בהרים. הדרך הייתה משובשת והייתי צריך להתרכז בנהיגה. זה לא היה קל אחרי לילה כזה. תומס ישב לידי והיא הייתה שרועה מאחור, מנסה לעצום עיניים ולישון, אבל תומס הציק לה בלי הפסקה. במהלך כל הדרך הוא היה במצב רוח נהדר, הוא שיבח את הזין שלי והציע שנעצור בצד כדי שנזיין אותה שוב. סירבתי בתוקף. למעשה, הייתי בהלם כשהבנתי עד כמה הוא סדיסט ואפילו די נגעלתי מעצמי.
לאחר נסיעה לא קלה הגענו לחווה קטנה ומבודדת. תומס יצא והלך לדבר עם בעל החווה. אני נשארתי איתה באוטו וחקרתי אותה קצת. היא סיפרה שהיא בעצם הרכוש של מישהו אחר, זה שהביא אותה לכאן, ואני נדהמתי מהשלווה שהפגינה כשסיפרה איך הוא החליט להביא אותה לחיות כמו חזיר בכפר, למשך זמן מה, עד שתיכנס להיריון.
כעסתי עליה. זה נשמע לי משפיל בצורה שאי- אפשר לתאר. ניסיתי בתמימות לשכנע אותה שתחזור בה. ניסיתי אפילו להציע שאציל אותה אם זה לא מתאים לה. והיא רק הסתכלה עלי באדישות וביקשה שלא אשפוט אותה ושאתייחס אליה בכבוד. לא הבנתי כלום. זה שיגע אותי לגמרי. חשבתי שאני היחיד שם שעוד מכבד אותה, אפילו יותר משהיא מכבדת את עצמה, אבל היא צחקה עלי; התעצבנתי.... כמה שהתעצבנתי. יכולתי לחנוק אותה מרוב תסכול. קיללתי אותה וקראתי לה בשמות מגעילים והיא רק ישבה שם וחייכה אלי. בסוף איבדתי את הרסן והכיתי אותה.
"יופי, תודה, אתה לומד"
הכיתי אותה שוב.
תומס חזר אלינו ואני ניסיתי להירגע. הוא נשען על חלון המכונית בשתי ידיו והסתכל פנימה.
"היא זונה מטומטמת" אמרתי לו. הוא צחק וטפח על כתפי.
"היא לא סתם זונה, גיבור שלי" שנאתי כשהוא קרא לי כך, "היא חזירה, והיא הולכת לקבל טיפול של חזירה. "
שתקנו כמה שניות והוא שאל "גידלת חזירים כשהיית ילד?"
"לא"
"לא נורא, אתה תבין מהר, זה לא מסובך, חזירים זה עסק פשוט". הוא הסתכל על שנינו ואז הכניס לה סטירה קטנה."אבל אנחנו צריכים למצוא מגדל מיומן".
הוא נכנס לאוטו ונסענו משם.

כשהגענו לחווה הבאה, תומס יצא שוב לדבר עם בעל החווה. הם ישבו מולנו, מרוחקים במקצת. ומדי פעם הצביעו לכיוון שלנו. יצאתי החוצה מהאוטו ועמדתי בחוץ מתוח ועצבני. היא ביקשה סיגריה, הסתכלתי עליה כשהדלקתי את המצית, גם היא נראתה לי מתוחה. חשבתי לעשות ניסיון נוסף כדי להציל אותה מעצמה, אחזתי בידה בעדינות וביקשתי שתסביר לי.
היא הביטה בי בשתיקה למשך זמן מה ואז אמרה- עצבנית. "שמעת אותו. אני חזירה. מה יש כאן להבין? אני חזירה והאדון שלי משלם המון כדי שתמצאו לי פנסיון מתאים לחזירים."
שתקתי. הסתכלתי עליה המום ופשוט שתקתי. לא היה לי מה לומר.
המשכנו לשתוק, מביטים אחד בשני, עד שתומס קרא לנו לבוא. היא יצאה לאט מהמכונית והלכה אליו, נשרכתי אחריה באיטיות, הרגשתי רע.
היא הגיעה עד אליו. הוא הורה לה להוריד את כל התכשיטים שלה ולהניח אותם על השולחן. ואז, לפי סימן ממנו ירדה על ברכיה. תומס טפח על ערפה כאילו היא כלבה ורמז לי להתקרב. החוואי קם ממקומו ולקח שני צעדים אחורה. תומס אמר לו משהו בבולגרית והאיש ניסה להתווכח, לא יודע מה נאמר שם, אבל למשפט הבא היה צליל ברור של נזיפה. האיש השתתק ואז הלך למחסן וחזר עם רצועת עור בעלת אבזם עבה. תומס הצביע לעברי, והאיש הגיש לי אותה. זה היה מובן מאליו, קיבלתי את הרצועה וסגרתי אותה על צווארה. היא הייתה גדולה עליה, כנראה התאימה לסוס.
פחות מחצי שעה אחר כך כבר היינו בדרך חזרה. תומס היה עליז ושר עם הרדיו, טופח לי מדי פעם על הכתף. לא הייתי מסוגל להתרכז בנהיגה, הכביש נעלם לי וראיתי רק אותה כשהיא מסתובבת ונכנסת למחסן היה נדמה לי שהיא סובבה את הראש והסתכלה עלי, כאילו שרצתה להגיד משהו, אבל כנראה שרק היה נדמה לי.
נסענו חזרה. תומס שמח ועולץ ואני שותק ומדוכא. שנאתי אותו, שנאתי את עצמי וכעסתי עליה. הבטחתי לעצמי שאבוא לשחרר אותה, אבל ממה? היא הלכה לשם מרצונה.
בדרך חזרה, תומס הסביר לי מה העסקה. הוא עשה את זה בטון ידעני ורגיל, כמו שלפעמים היה מספר לי על ההיסטוריה של המקום. הבחורה הייתה "רכושו" של מי שהביא אותה. הוא שילם המון (מעולם לא סיפרו לי מה היה הסכום האמיתי) כדי ש"נארח" אותה אצלנו. היא הייתה אמורה לחיות כמו חזירה בחווה חקלאית כי זאת הייתה "שאיפתה העליונה כדי לשרת את בעלה". התפקיד של תומס היה לסדר את הקומבינה עם החוואי, והוא השיג את זה תמורת תשלום מזומן, והבטחה שישחרר את אחותו של החוואי מהעבודה אצלנו. במהלך הזמן הזה הייתה אמורה להרות- לא חשוב ממי. ובעוד שבועיים יחזור "הבעלים החוקיים שלה" ויקח אותה חזרה. את תומס זה שעשע מאוד. הוא צחק וטפח על ירכו באושר.
"אז אתה מבין, חייל גיבור שלי, יכול להיות שתהיה אבא עוד מעט"
זה לא הצחיק אותי. הייתי ילד בעצמי, לא רציתי להיות אבא של אף אחד.
עכשיו, היה לי עוד תפקיד. הייתי צריך לוודא שהיא מקבלת טיפול ראוי. בשביל זה הייתי צריך לנסוע לשם כל יומיים, לבדוק שהיא אכן חיה כמו חזירה. ושהאיש המסכן הזה, דופק אותה.
הביקורים שלי בחווה היו כבר יותר מדי. שנאו אותי שם, שנאו כמובן גם את תומס, ולא טרחו להסתיר את זה. אבל לא היו לי טענות אליהם. בסך-הכול די הבנתי אותם
המשכתי לעשות את העבודה שלי כשרק הביקור של גדי מעורר בי תקווה. פעם ביומיים הייתי לוקח את האוטו ונוסע לחווה ועם כל ביקור שלי שם, ובכל פעם שנזכרתי בה כשלא הייתי שם, שנאתי יותר את תומס, ובכל פעם שראיתי אותה לנגד עיניי- לא יכול להסביר את זה, היא עוררה בי המון כעס, אך לאו דווקא שנאה.
- - - - - - - - - -
גדי הגיע סוף-סוף, הלכתי לאסוף אותו מתחנת הרכבת. הוא היה נמרץ ומלא סיפורים. בדרך לדירה הוא לא הפסיק לשאול שאלות ולחקור אותי על ההצלחה המסחררת שלי- כפי שזה נראה לו. הוא השתוקק לפגוש את תומס. בעיניו הוא היה איש עסקים מצליח שיכול לסדר לנו את החיים. לא רציתי לפגוע בהתלהבות שלו, אבל סיפרתי לו קצת על האיש ועל העבודה איתו. אני לא בטוח שהוא הבין. אבל זה גדי, אי אפשר היה לעצור את ההתלהבות שלו. הוא בא לכאן עם סדר יום ברור.
אחרי הצהריים הלכנו לפגוש את תומס.
ישבנו יחד בקפה. התבוננתי בהם וראיתי איך שהם מדליקים אחד את השני. תומס ניסה לשלוח קורים וללכוד את גדי בקסמיו, די בהצלחה, צריך לומר. גדי מצידו, היה נלהב והשתדל להיראות כאיש העולם הגדול. צחקנו המון וגדי סיפר- קצת בהגזמה, כהרגלו, המון סיפורים מצחיקים על החוויות שלנו במלחמה וביוון. שמחתי שהוא היה שם איתי, אבל הרגשתי שאני צריך לעצור אותו ולמנוע ממנו לשקוע כאן. בבוקר למחרת, אחרי שתייה הגונה וקצת סקס פרוע, לקחתי אותו לסיבוב בעיר. הוא התלהב והיה בטוח שאם תומס איתנו, אנחנו הולכים ביחד לכבוש את העולם.
קניתי לנו ארוחה פשוטה והטבענו אותה בהמון בירה. לעומתו, אני הייתי קצת מתוסכל, וגדי התחיל לשים לב שאני לא לגמרי איתו. הוא היה צריך לשאול רק פעם אחת. ואני פתחתי את הפה ולא הפסקתי לדבר שעה. סיפרתי לו על החזירה, על העינוי שהיא עברה ואיך שהפכתי שותף לזה. סיפרתי כמה אני מתעב את תומס ועל הלילה ההוא אצלו בדירה. ועל המשפט שלו שנתקע לי בראש, מאז שהשארנו שם את החזירה, על איך אני אהיה אבא -אולי....
כמעט בכיתי לו שם.
הוא הקשיב בתדהמה.
"צריך ללכת לשחרר אותה, ולהרוג את הבן-זונה!"
חייכתי במרירות. זה היה גדי במיטבו. החלטות מהירות, חדות, צ'יק-צ'ק יורים גומרים הולכים. זה היה נהדר לתקופת הצבא, אבל עכשיו? אנחנו בארץ זרה ואני מסובך...
את גדי זה לא עניין "מה הבעיה? סתם תרגיל כיתה, כולה חווה של צוענים, לא יחידת קומנדו סורי. הולכים, לוקחים אותה, שמים אותה איפה שהיא רוצה וחותכים משם מיד. אנחנו באירופה, בן-אדם. היום אתה כאן, מחר נעלם."
הבטתי בו בשתיקה. ראיתי את הכעס וההתלהבות בפניו. הוא לגם עוד קצת בירה והניח את הבקבוק על השולחן במכה חזקה.
"ומה פתאום שתהיה לי אבא, מה? אתה הולך לשם עכשיו ומסדר לה קטנה עם בעל החווה. שהוא יביא לה ילד!! למה דווקא אתה?"
אחרי עוד כמה בירות זה התחיל להישמע לנו הגיוני. אין בעיה. אני הולך לשם כמו תמיד, מוודא שהחוואי מזיין אותה, בשביל למחוק את הלילה שלי איתה, לוקח אותה משם וביחד אנחנו נעלמים. אפשר לוותר על האופנוע, יש לנו את האוטו של תומס, ועד שהוא יעלה עלינו, יהיה לו כבר מאוחר מדי. צריך אמנם להתארגן על מזומן, אבל זאת בכלל לא הייתה בעיה...
חזרנו לדירה להתארגנות קצרה.
מכאן והלאה הכל זרם על אוטומט.


הכל כאילו נמוג סביבי, אני חוזר עכשיו אחורה, כמו בהיפנוזה עמוקה. אחרי שלוש וחצי שנים צבא עם גדי, ועם ניסיון של מלחמה- הרגשנו די נוח במצב אוטומט.


הגשם הקיש על שמשת המכונית והקפיץ אותי. לא היה לי מושג איך הגעתי לכאן, ידעתי איפה אני נמצא, אבל הדרך עד כאן לא נמצאת לי בזיכרון. כאילו לא הייתה בכלל. אחזתי בהגה בחזקה, הווישרים היו שחוקים. הערפל כבד, בקושי ראיתי את הכביש, הרדיו חרק ולא ידעתי מה מתנגן. אין קליטה.
שיננתי לעצמי את המסלול כדי להירגע. בעוד שלושה קילומטרים אני ארד מהכביש ואטפס במעלה שביל חלקלק. האוטו מסוגל לסחוב רק חצי מהדרך. את יתרת הדרך אצטרך לעשות ברגל. אחרי העץ השני צריך לרדת מהשביל הראשי וללכת בשביל עיזים לצד השני של ההר. זאת הדרך הארוכה אומנם, אבל היא עדיפה בזמנים שכאלה.
כשאגיע לצד השני של ההר, אשמע בוודאי את הכלבים נובחים לעברי, תלוי בכיוון הרוח. לא צריך לחשוש מהם. בעצם, ייתכן אפילו שלא אשמע אותם כלל. במזג אוויר שכזה גם הם מתעצלים לצאת ולנבוח. רק לא לשכוח את החבילה. זה יהיה מבעס, לא אחזור לאוטו בשביל זה.
בינתיים צריך לצלוח את יתרת הדרך בשלום, זה לא כביש קל, אין רחמים כאן. וכשאין ערפל אפשר לראות את הגרוטאות החלודות מוטלות במדרון. לא מתאים לי לחזור הביתה בארון, זה כבר משפיל מדי.
אני מציץ בגדי שיושב לידי, הוא מסתכל בחלון שקוע במחשבות משלו ופניו קרובים לשמשה. ידיו מלטפות מוט ברזל שהחזיק בין ברכיו, לא חשבנו להשתמש בו, אבל סחבנו אותו בכל זאת, שלא ניתפס עם המכנסיים למטה. המראה שלו נוסך בי ביטחון ואני נרגע מעט. לרגע אני מקבל פלאש-בק ומרגיש כאילו אני איתו בלבנון על נגמ"ש.
עד שאני מהרהר בכל זה וכבר הגעתי אל השביל שהוריד אותי מהכביש. התעוררתי וחזרתי למציאות. הגשם פסק, אבל השביל היה עדיין בוצי והמכונית קרטעה והחליקה עליו. הגענו לעץ הראשון, כאן צריך להיזהר בעיקול. כבר מגיעים, עוד מאתיים מטר בערך.
חניתי מתחת לעץ, מאיר לכיוון שביל העיזים באורות גבוהים. לא רואים הרבה, הוואדי אפוף בערפל ודממה עוטפת את ההר. פתחתי את החלון והדלקנו סיגריה. התרגשות התחילה להציף אותי והייתי צריך לתרגל נשימות כדי לשלוט בה. עדיף לצאת, אין טעם לשבת כאן סתם. תיאמנו שעונים וחזרנו על התוכנית בקצרה. זה לא צריך להיות מסובך, חוץ מהשעה הלא רגילה הכל אותו דבר, אני בסך-הכול בביקור שגרתי. לקחתי את החבילה והשארתי את גדי באוטו. הוא הרי לא יכול להופיע איתי פתאום, עדיף שישאר כאן לשמור מרחוק.
צריך לטפס עוד כמה מטר למעלה כדי להגיע לשביל העיזים, הדרך מוכרת לי, עברתי כאן כבר חמש פעמים בשבועיים האחרונים.
אני פוסע בשביל ומגלגל את הכל בראש מהתחלה.
שביל העיזים גולש במדרון ומתפצל, כדאי תמיד לבחור את המזלג השמאלי עד שמגיעים לעיקול בגב ההר. כשאגיע לשם יתחילו הכלבים לנבוח ומתחתי אוכל לראות את הבקתות העלובות. ליד כל אחת מהן גדר קוצים שמכילה כמה חזירים או עיזים שחורות. באף אחת מהבקתות אין אור, בשעה כזאת הם כבר מתעוררים, אמנם, אבל אין צורך לבזבז נרות.
המדרון חלקלק ואני צריך להיזהר שלא למעוד. הצעידה מחממת אותי, אני אפילו מזיע קצת. ועוד לפני שאני מתקרב אל אוסף הבקתות העלובות עולה אלי תערובת הריח המוכר של עשן מדורות וגללי סוסים.
בזיכרוני עולות תמונות רחוקות של חוות רועים בדואים בהרי השומרון. הרבה מסעות ניווט הביאו אותי לשם. בדיוק אותו נוף, אותה דלות, אותם אנשים ואפילו אותם כלבים. רק השפה שונה כאן ואני תוהה אם היה לי את האומץ לעשות את זה גם שם, במה שלכאורה נחשב יותר לבית שלי.
הגעתי לגדר הראשונה. להקת כלבים רזים ומלוכלכים קידמה את פני בנביחות רפות, אני לא מוטרד מהם, הם חוששים ממני יותר משאני חושש מפניהם. אני כבר יודע, כשמתעלמים הם משתתקים ופונים לחפש פינה חמה להצטנף בה. ניגשתי בצעדים מהירים לבקתה השנייה מימין.
בפנים נשמע רחש קל, הדלת נפתחה לקראתי ובפתח התגלה רמון, עטוף בשמיכה קטנה. הגשתי לו את החבילה שהבאתי איתי והוא הביט בי במבט אדיש, מותיר את החבילה בידי ונכנס פנימה. הוא השאיר את הדלת פתוחה אחריו. ואני נכנסתי, מעולם לא הוזמנתי פנימה. סגרתי את הדלת ושמעתי את אשתו מקללת בזעף. מאחת הפינות נשמע שיעול של ילד קטן. נשארתי לעמוד קרוב לפתח והמתנתי. חם כאן. האוויר מחניק מעט, תערובת ריחות של שינה ואוכל ועשן ופרוות כלבים לחה.
- אמרתי לך לא לבוא לכאן בשעות כאלה, אמר לי באנגלית העילגת שלו.
יכולתי להתווכח איתו ולהזכיר לו כמה דברים ביחס להסכם שלנו, אבל לא היה לזה טעם, מותר לו לקטר קצת. זה הבית שלו, ויש לו אישה עצבנית על הראש ושני ילדים קטנים. אני יודע שזה לא נוח.
- אני מצטער, רמון, הייתי חייב. הבאתי לך מתנה.
- די, שתוק עכשיו, הוא עונה.
נשארתי לעמוד ליד הדלת, מתרגל לאפלולית החדר. מצד שמאל ראיתי שולחן עץ גדול וכמה כסאות ומעליו חלון גדול. ממול נמצא ה"מטבח"- גיבוב של כמה ארגזים גדולים ומשטח עץ מלוכלך, בצד ימין- התנור שפלט חום נעים ביחד עם צחנת גללים שרופים. ומאחוריו, יותר לעומק, במעין חדרון קטן נטול דלתות, היו מונחים מזרנים בהם ישנו בני הבית. מכוסה בשמיכות עבות שכבה שם אשתו, רוטנת ומקללת ללא הפסקה...הנחתי את החבילה על השולחן והמתנתי בשתיקה.
רמון נעל מגפיים וחזר אלי כשהוא נושא צרור מפתחות ומכוסה במעיל רוח צבעוני, והדף אותי לכיוון הדלת.
יצאתי החוצה, טיפות גשם קטנות נחתו עלי, ויחד עם הרוח הקלה שאבו ממני את מעט החום שצברתי בפנים. כלב רזה ששכב ליד הפתח משך את אפו מתוך זנבו, הביט בנו והתרומם בעצלתיים. רמון פלט לעברו קללה והתחיל פוסע לכיוון הבקתה השנייה. הכלב קם והלך אחרינו, משפיל ראש וזנב.
הבקתה השנייה הייתה בעצם רק מחסן קטן שבעצמו היה חלק מגדר של מכלאה. גדר קוצים הקיפה שטח קטן ובוצי שהכיל כמה חזירים קטנים. בתוך המחסן היו מונחים שקים בערימות. חלקם הכילו תערובת עבור החיות ובחלקם היו תפוחי אדמה ותפוחי עץ. מעין מזווה מטונף לכל יושבי החווה.
הוא מצא את המפתח המתאים, הסיר מן הדלת מנעול כבד וישן וזז הצידה, משאיר לי את פתיחת הדלת. הסתכלתי עליו והצבעתי בשקט לכיוון הבקתה שלו. הוא לא המתין אפילו שנייה לפני שהסתלק חזרה. השקט הופר על ידי נחרת חזירים בודדת. הצמדתי אוזן לדלת המחסן והקשבתי. שום צליל לא בקע משם.

שתי נקישות בדלת.
מבפנים נשמעה תנועה מהירה ורשרוש שרשראות.
הקשתי שוב.
- מי זה? נשמעה שאלה חלושה מבפנים. נצמדתי שוב לדלת וניסיתי לנחש מה קורה שם. שקט מוחלט. כלום לא הגיע אלי.
ספרתי עוד שלושים שניות לפני שפתחתי את הדלת. בפנים חשוך, לא רואים כלום כמעט. מהפינה הימנית נשמע רחש שרשראות ברזל. ריח חמצמץ הציף את המחסן ובחוץ החזירים נחרו שוב.
פסעתי פנימה. צפוף, אין הרבה מקום לעמוד.
מלמטה מתחילה להסתנן יבבה דקה. הסתובבתי ומעדתי על משהו שזרוק שם, מאבד שיווי משקל, כמעט צנחתי על אחד השקים.
זה לא שק. זאת היא שהמתינה כורעת על שתי ברכיה. כבולה בשרשרת ומכוסה בשמיכה מלוכלכת.
הכעס גאה בי שוב והציף אותי. קיללתי בקול וחבטתי בה, כאילו שזאת אשמתה, והיא התחילה ליבב שוב. תהיה בן-אדם, הזכרתי לעצמי, ופתאום נמלאתי חמלה על היצור האומלל הזה שמוטל כאן ובוכה. חיבקתי אותה חזק, משפשף את גופה במרץ כדי שתתחמם. מנשק את מצחה ומלטף אותה והיא רק התייפחה בשקט. כרענו שם חבוקים ושותקים לכמה דקות ארוכות.
קמתי לאט ושלפתי פנס קטן מכיס המעיל להאיר את המחסן. אלומת האור נעצרה במרחק מטר ממני מציירת עיגולים של אור על אחד השקים המזוהמים. הארתי על קירות המחסן הצפוף ואיתרתי מסמר שהיה תקוע מעל הדלת, מקום לא רע בשביל פנס. עכשיו ראיתי אותה.
- מלוכלכת.
חיה קטנה ומלוכלכת. היא ישבה בתנוחה עוברית כמעט, מהדקת את השמיכה המסריחה אל גופה. הצל שלי נפל הצידה וכיסה על ערימת השקים. הבטתי בקולר העור הכבד שמחובר לה לצוואר. שרשרת ברזל נמשכה ממנו עד לקיר. הפנס סנוור אותה והיא ניסתה להאהיל על פניה ביד אחת. השיער המלוכלך שלה נפל על כתפה העירומה. בעיניה ראיתי פחד ותקווה מעורבים. היה קשה לראות אותה ככה. קשורה כמו חיה במחסן האפל הזה. רכנתי אליה וחיבקתי אותה שוב, מגופה עלתה צחנה קלה. הורדתי את המעיל ועטפתי את שנינו. היא הניחה את ראשה עלי והתחילה לבכות.
הבוקר כבר עלה וידעתי שלא נוכל להישאר כאן חבוקים כל היום. הגוף דואב מהתנוחה הלא נוחה. איך לעזאזל היא חיה כאן שבועיים? הסתכלתי סביב, אור השמש כבר חדר מבעד לסדקים בקיר המחסן. היא בטח ערה כבר מזמן- אני לא ישנתי כל הלילה ואין הרבה זמן. קמתי, בדקתי את השעון והתמתחתי. על הרצפה היו זרוקים שיירים של תפוחי עץ, ארוחת הערב שלה מאתמול, כנראה.
מבחוץ הגיע רעש של טרקטור ונחירת חזירים. פתחתי את הדלת והבטתי החוצה. כמה עיזים רעו בשדה שממול, טרקטור התקרב, סוחב מיכל מים גדול. ליד הבקתה הגדולה ישבה ילדה קטנה ולשה משהו בתוך פחית שימורים גדולה. פסעתי נינוח ככל האפשר לכיוון שלה, היא קמה, עזבה הכל על הרצפה ונמלטה פנימה. עוד לפני שהגעתי לבקתה יצאה לקראתי הגברת השמנה, אשתו של רמון, עטופה באריג שחור ומטפחת ראש צבעונית ונעצה בי זוג עיניים שונאות. סימנתי לה עם היד לכיוון הפה, כאילו שאני רוצה לשתות והיא הצביעה על הטרקטור המתקרב ונכנסה פנימה. הטרקטור הגיע ועצר. רמון ירד ממנו בקפיצה ונעמד ביני לבין הבקתה שלו, כאילו הוא מנסה למנוע ממני את המעבר. ביקשתי קפה והוא רק הנהן ושלח אותי חזרה לכיוון המחסן. כעבור כמה דקות הוא הקיש בדלת והביא לנו מגש עם מעט אוכל וקפה.
ישבנו שותקים על ערימת תפוחי אדמה ואכלנו. היא לעסה לאט והשפילה מבט, ביני לבין עצמי גלגלתי בדיחה עצובה על נימוסי השולחן של חזירים. היא הייתה לבושה בשמלת בד מטונפת וקרועה והשרשרת מונחת על ברכיה, בניסיון להקל את הלחץ מהצוואר.. התבוננתי בה ובחנתי את גופה תוהה אם כבר הספיקה להתעבר. קשה היה להבחין בפרטים דרך השמלה הגדולה, ודמיינתי את השדיים שלה צונחים לה על הבטן. מעניין כמה רזתה בזמן הזה.
------------------------

סיימנו לאכול ועדיין לא נאמרה בינינו אפילו מילה אחת. היא הצטנפה לה בפינה מכורבלת על אחד השקים. קמתי להוציא את המגש עם הכלים המעטים שעליו ובחוץ פגשתי אותו, עומד ליד הטרקטור ומעשן. ניגשתי אליו והתחלנו לשוחח. הוא כעס ודרש שאקח משם את "הבהמה" שלי ואני הבטחתי לו שהיא לא תישאר שם ברגע שימלא את ההסכם שלנו. רמון הקשיב והנהן, מוצץ את הסיגריה בשתיקה. כשסיים, מעך אותה ברגלו, אחז בידי והוליך אותי אל מכלאת החזירים. עמדנו שם והסתכלנו בהם. חיות די מגעילות לטעמי.
הוא הצביע על חזירה שמנה במיוחד שרבצה שם. "היא בהיריון", הסביר לי באנגלית רצוצה ובתנועות ידיים מוגזמות.
"אתה יודע כמה זמן לקח לה להיכנס להיריון?" שאל.
צחקתי. "בטח שתי דקות".
"פחות" ענה וירק על הרצפה. "וייקח עוד כמה חדשים עד שתמליט" הוסיף.
"ועכשיו אני רוצה שתיקח מפה את החזירה שלך שתלך להמליט במקום אחר" אמר, וירק פעם נוספת, ידיו מונחות קפוצות אגרופים על המותניים.
הוא הביט בי בעיניים ספק מתחננות, ספק עייפות.
הסתכלתי עליו וחייכתי.
"אין בעיה. אבל קודם אני רוצה לראות אותה נכנסת להיריון."
הפרצוף שלו לבש מבע מעורר חמלה, אבל אני נצמדתי לתוכנית המקורית. הנחתי יד על כתפו ומשכתי אותו פנימה לתוך המחסן האפלולי. היא ישבה שם עדיין מכורבלת בפינה. רמון התקרב אליה מהסס והביט בה. פניה היו מושפלות.
"תתכבד" הצבעתי עליה.
היא הרימה את ראשה מביטה בנו במבט חלול. רמון הפנה את פניו ממנה. הנחתי שוב יד על כתפו ואמרתי- "אני משחרר אותך מהכל רמון. רק תראה לי איך אתה מכניס אותה להיריון."
הושטתי יד אליה והזמנתי אותה אלינו. היא זחלה על ארבע ונעצרה לרגלי. הוריתי לה להסתובב ולכרוע ברך על אחד השקים עם התחת גלוי ומורם. רמון שלף לאט זין רך ומכווץ ועמד מולה מבויש. נאלצתי להיות הבמאי. התיישבתי על שק תפוחים וציוויתי עליה למצוץ לו. היא נענתה בדממה ומצצה לו את הזין עד שעמד לתפארת.
"תסתובבי!" פקדתי עליה.
היא חזרה לתנוחת הכלבה והרימה את התחת. רמון התקרב אליה וצלל אל הכוס השעיר שלה. הוא התחיל לדפוק במהירות והיא נענתה לו בצייתנות מחזירה קונטרות חזקות.
זה לא לקח יותר מדקה והוא חרחר כמו חזיר וגמר.
היא נשארה לעמוד כמו כלבה והוא נסוג לאחור לבש את המכנסיים ויצא. הסרתי את הקולר מעל צווארה ושלחתי אותה אחריו. נשארתי לשבת עוד רגע בתוך המחסן, מחזיק בשרשרת עם הקולר ומסתכל סביבי. נשמתי עמוק את הסירחון והדלקתי סיגריה. שלחתי יד לכיס והוצאתי את ערימת המזומנים שהייתה שם. ספרתי שוב. מאה ארבעים ושמונה דולר. כיביתי את הסיגריה ויצאתי. מופתע מהשמש שזרחה עלי.
בצד עמדה הכלבה, לבושה בסמרטוט שהיה לגופה בשבועיים האחרונים, לידה התהלכו כמה תרנגולות קטנות. רמון לא היה שם ובפתח הבקתה הגדולה ראיתי את אשתו עומדת ומביטה בנו. ניגשתי אליה ותקעתי לה את המעטפה ביד. היא לקחה וטמנה אותה בחזייה וכשהסתובבתי משם היא ירקה.
קראתי לכלבה וביחד התחלנו לפסוע במעלה ההר, חזרה בשביל העיזים.
כשהגענו לאוטו כבר ירד גשם חזק. השמלה הסמרטוטית נדבקה לגופה. הסתכלתי עליה, כבר לא שמנה כשהייתה. על פניה עוד היה ניתן לראות את כל החורים והצלקות שנותרו מ"תיבת- התכשיטים" שלה. בהחלט לא מראה מלבב. דחסתי אותה למושב האחורי ונסענו חזרה בשתיקה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - - - -------- - -

נסענו בלי הפסקה, כשגדי ואני מתחלפים על ההגה והיא ישנה רוב הזמן. ובזמנים שהייתה ערה- בכתה לא מעט. הגענו לסופיה אחרי נסיעה של ארבע שעות בערך. החלפנו בגדים, אכלנו ארוחת צהריים ועלינו לרכבת. ככה שוטטנו בין שמונה ערים שונות באירופה במשך יומיים, עד שהגענו לגרמניה. כסף לא היה לנו בשפע, אבל גם לא חסר לנו, גנבתי את כל המזומנים שיכולתי להניח עליהם יד מהעסקים המלוכלכים של תומס.
בגרמניה השארנו אותה עם מאתיים דולר, לא לפני שקיבלנו ממנה את כתובת המשפחה שלה.

הרבה מים זרמו בדנובה מאז. תומס כבר די קשיש, אם הוא עדיין חי. לא שמעתי ממנו כלום מאז ואני לא מתגעגע בכלל. וכשאני באירופה אני תמיד מקפיד לעבור בגרמניה. יש שם ילדה אחת שאני נהנה להסתכל עליה, היא בת עשרים ושלוש עכשיו, בדיוק מחצית מגילי, והיא שחרחורת כזאת ויפה. אין לי מושג מי אבא שלה, אבל רואים שהיא לא דומה לאמא שלה בכלל.....