התמכרות

טיפות גשם דקות עפות עם הרוח, קר אבל אני עטופה היטב במעיל צמר ארוך, מגפיים, צעיף, כובע צמר סגול. אנחנו שועטות על מדרכות האבן, ערב יום שישי, שבת בבוקר? בוודאי אחרי חצות. לפני זה ישבנו במסעדה איטלקית וזללנו פיצה דקה עם נתחים של פרשוטו ופטריות. היה חם ונעים שם, עם הריח המגרה של שמן זית ושום קלוי. ישבנו צפופים בכוונה כשכל המעילים והצעיפים בערימת בלגן אחת על הכסא בראש השולחן.
את בריט פגשנו בתחנה הקודמת בסיור הלילי שלנו, בבר נוצץ מראות בו הורקנו בירה הייניקן קרה ושוטים של וודקה קפואה, הן הכירו לפני מספר ימים כשקארינה ביקרה בחנות אותה ניהלה בריט, היא היתה הלקוחה היחידה בחנות הקטנה בצהרי יום ב' גשומים והשתיים שתו קפוצ'ינו יחד. כך לפחות הסתבר לי מהן אחרי החיבוקים. סטפן היה הידיד של בריט - הומו מוחצן ונשי, בליין מושבע, מצויד בכמות ראויה של פירסינג וקעקועים ושיער צבוע בלונד.
כמעט נרדמתי בישיבה במסעדה האיטלקית, החום העלה לי את האלכוהול מהבטו. ואז אני מתעשתת ורואה מולי את בריט מסתכלת עלי ואומרת משהו בגרמנית לקארינה. קארינה מקשיבה משועשעת ומתבוננת בי. "מה?" אני שואלת אותה והיא עונה לי מיד:
"בריט שואלת אותי עם יש לך ראש פתוח"
אם יש לי "ראש פתוח"? לפני שנתיים הסתובבתי במדי קצינה ונעלי עבודה גבוהות בבסיס צה"לי מאובק בנגב. עכשיו אני יושבת במסעדה איטלקית באמסטרדם עם מטען עודף של אלכוהול בדמי. אני לא יודעת עם יש לי ראש פתוח, לא יודעת בשלב הזה עם יש לי ראש בכלל. כל מה שיש לי זה את קארינה. זו הטריטוריה הביתית שלה, היא כאן הלביאה, שליטת הג'ונגל, ואני איתה, באש ובמים. את זה פחות או יותר אמרתי לה בתשובה ושתיהן צחקו, ואפילו ההומו הפסיק לרגע לפלרטט עם המלצר השחרחר ששיחק אותה איטלקי אבל נראה לי יותר כמו ערבי.

דהרנו ברחובות בטור עורפי כשהפעם בריט מובילה, אני אחרונה, אוחזת בידה של קארינה. הגענו לחנות אופנת פטיש באחד הרחובות הקטנים שבין רובע האורות האדומים וה"ניו מרקט". חלון הראווה היה חשוך והחנות היתה סגורה, אבל בריט לחצה על כפתור הזמזם ונראתה בשליטה גמורה במצב.

הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה לתוך החנות. הבחורה שפתחה לנו חיבקה את בריט וקישקשה איתה בהולנדית. היא הובילה אותנו לקצה המרוחק של החנות שהיתה מלאה בבגדי עור, לטקס, מגפיים, שוטים, רתמות וכדומה. היא פתחה לפנינו דלת והובילה אותנו במדרגות למרתף שמתחת לחנות. שם נכנסנו להפתעתי הגמורה לעיצומה של מסיבת בדסמ.

היא גדלה בקופנהאגן בדנמרק, אבא רופא, אמא מפיקה בטלוויזיה. הם גרו בדירה ענקית במרכז העיר. בחורף קור מקפיא והרחובות לבנים משלג. בקיץ ימים ארוכים וחמים שלא נגמרים. נערה גבוהה ויפה שהפכה להיות בחורה שפשוט אי אפשר לעמוד לפניה, ולא משנה אם אתה אשה או גבר. שער שחור, עינים ירוקות, תמיד לבושה בג'ינס צמוד, מגפיים עם עקבים, סוודרים ואפודות מדליקים, צעיפים, מעיל ארוך...
רק כשהתבוננתי בה בפעולה הבנתי עד כמה אני ישראלית סרוטה ושפוטה, יהודיה נרדפת, נכדה של פליטים נרדפים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום הכיפור, תשעה באב, מצדה, טרומפלדור, מצעד המוות...כמה אנחנו מענים את עצמנו תחת המטען הזה של להיות יהודי וישראלי.
הסקנדינבים הם אנשים אמיצים. עד לפני מאתיים שנה הם היו הלוחמים המפחידים ביותר באירופה. אנשים שהחיים בארצות הצפון בקור הנוראי בחורפים הארוכים חישלו אותם, בדיוק כמו שהשמש המופיעה ומחממת כל יום פינקה את הסתלבטנים של ארצות הדרום. הם אנשים כל כך אמיצים שהחליטו שהם לא מפחדים יותר, לא מעמים אחרים, ולא מהנשים שלהם. הם שחררו את הנשים שלהם וקיבלו בתמורה נשים חזקות ואוהבות חיים.
לצפות בה ליד הבר, נשענת עם המרפק, פותחת את העינים המקסימות שלה לגבר המקשקש לה בהתלהבות באוזן, ואז היא מבחינה בי מסתכלת בה, וזורקת לי מין מבט מהיר כזה עם קריצה מזווית העין וסימון כמעט בלתי מורגש באגודל - שחקי אותה בייב, אוהבת אותך, זה הכל משחקים, תהני.

קארינה. דנית שחורת שיער בת 23 הייתה המלאך שאחז בידי והוביל אותי לגן העדן. היא התיישבה מולי בקפיטריה של האוניברסיטה ימים ספורים לאחר תחילת שנת הלימודים. לא הכרתי אף אחד, חייתי בשלב הזה בבדידות מושלמת, שוכבת לישון בדירת הסטודיו הקטנה שלי בשעה 10 בערב, מתכרבלת בשמיכת הפוך החדשה, בבקרים ממהרת לאוניברסיטה, עדיין בהלם מהעולם הכל כך שונה אליו נפלתי.
היא הייתה מסוג הבחורות שאי אפשר להגיד להן לא. פנים ישרות נבונות ויפות, גוף גבוה ורזה, רגליים ארוכות ארוזות תמיד בג'ינס הדוק ועקבים גבוהים. האירופאית המושלמת - דנית שעשתה את התואר הראשון שלה בברצלונה. אנגלית מעולה בהיגוי סקנדינבי חמוד, ספרדית, גרמנית...
חמש דקות אחרי שהתישבה מולי כבר החלפנו כריכים - היא התאוותה לכריף הסלומון המעושן שלי ואני התענגתי על גבינת הבארי הארוזה בבגט חם שלה. כבר באותו יום בערב נפגשנו בפעם הראשונה לבילוי משותף. היא פשוט החליטה שהיא תהיה המדריכה שלי בעיר הזרה והמוזרה הזו. חיכיתי לה על המדרכה במקום שקבענו והיא הגיעה רכובה על אופנים, קשרה אותם טוב טוב בשתי שרשראות לעמוד, ואז באה אלי לקחה את היד שלי ואמרה "בואי נלך". בהמשך זה הפך להיות הרוטינה הקבועה שלנו - שרשרת של בארים צפופים וחמים, מהם אנחנו יוצאות לרחוב הקר והולכות בצעדים ארוכים ומהירים למקום הבא. לאחר שניים-שלש עצירות שתיה ועישון כאלה הפכנו לחבורה, תמיד הצטרפו אלינו מכרים שלה, בדרך כלל סטודנטים חמודים מהאוניברסיטה. בשלב מסוים האלכוהול והעישונים עשו את שלהם ואני מצאתי עצמי במין סוטול נעים כזה מפקירה את עצמי לחלוטין לקארינה. לא ידעתי כבר איפה ולמה אבל היה לי את הבטחון המלא שעם קארינה לצידי אני בטוחה לגמרי.

]