אני יודעת לחכות

הקול שלה, כמו פנינים, מתגלגל במורד תעלת השמע של האוזן הימנית שלי.
הקול שלה, כמו נוצה, מלטף את השיער הרך שלי שפעם נדבק לזיפים שלך עד שהלכת.
הבור השחור הריק שהוא החלל שבבית החזה שלי מתמלא ומתרוקן לסרוגין.
אם הייתי מחובקת עכשיו בזרועות שרוצות לחבק אותי, הייתי מתנערת מהן בעדינות ונשכבת בתנוחת עובר במיטה שלי שהיא עכשיו צחורה ועליה מודפסים ורדים אדומים כמו כתמים של דם מהביל.
היא אומרת לי להיות נאמנה כמו עורב.
אני כזו. ואפילו יותר מזה.
ולכן אני לא מפסיקה להתגעגע.