בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 22 שנים. יום שלישי, 15 ביוני 2004 בשעה 20:38

קראתי לעצמי מייפל כי רציתי להיות חזקה כמו העץ ומתוקה כמו הסירופ.
אני חושבת שבדרך כלל אני באמת כזאת.
אבל עכשיו אני לא מרגישה מתוקה ולא מרגישה חזקה.
בעיקר אני מרגישה בודדה.
לבד לבד לבד.
ואני יודעת שזה לא באמת ככה. אני יודעת שיש לי המון אנשים נפלאים שאוהבים אותי. אבל אני יודעת את זה עכשיו רק בראש. לא בלב.
ברדיו שבמכונית שלי קולטים רק גלי צה"ל. לפני כמה ימים כשנסעתי נסיעה ארוכה במיוחד, שמעתי ראיון עם דליה רביקוביץ. המראיינת שאלה אותה ממה היא מפחדת והיא אמרה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא לחיות חיים שאין בהם עניין. שאין בהם התרגשות. חשבתי לעצמי שזה גם מה שתמיד הכי מפחיד אותי. אחר כך המראיינת שאלה אותה אם היא לא מפחדת מהבדידות.
היא אמרה שלא. שמבדידות אפשר ללמוד המון.
חשבתי אז שהיא צודקת.
אבל עכשיו כשפתאום התנפלה עלי הבדידות הזו, אני מפחדת ממנה נורא.

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י