אני יודעת לחכות

אני מרגישה שאני נמצאת בתוך מערבולת ועוד רגע אני טובעת.
החיים שלי הם החיים הכי לחוצים בעולם.
לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להתמודד יותר עם כלום.
איזה קוטרית אני...זה כל כך לא חינני.
אבל מהמרפסת של הדירה החדשה שלי רואים המון צמרות של עצים. יש זווית אחת שאם אני מסתכלת ממנה אני ממש יכולה לדמיין שאני גרה לא רחוק מיער.
אני אוהבת יערות. יש בהם כל מיני חיות קסומות שאפשר ללטף. לביאות וגורי אריות, ופנתרים שההליכה שלהם חרישית כל כך עד שאף פעם אי אפשר לדעת מתי הם יצוצו מאחוריך וילקקו לך את האוזן עם הלשון המחוספסת שלהם, ויציפורים כחולות שממלאות משאלות של אנשים שיודעים לשאול, ודובים שהם הכי הכי חזקים ומסקרנים.
שוב נסחפתי...ובכלל התחלתי מקיטורים הגיוניים וחשובים..
שלשום בערב הייתה אצלי חברה שאמרה לי שלהיות בדירה שלי זה כמו להיות בכפר. לא שומעים מכוניות, שומעים רק נביחות של כלבים ומדי פעם איזה חתול מיוחם.
נורא שמחתי. קצת בא לי לגור בכפר. לצאת לשדות בשמלה לבנה אורירית בלי שום דבר מתחתיה. אבל בעצם אני לא בטוחה שזה באמת מה שעושים כשגרים בכפר. אני ילדת עיר.
אבל בעצם אין כאן לא יער ולא כפר.
רק החיים האלה שלי עם העבודה האינסופית והלחץ.
בערב אני אשב במרפסת, בזוית המסוימת הזאת ואדמיין איך אני הולכת ביער ופוגשת דוב.