אני שונאת דומים.
ובעצם לא דומים. אלא את אלה שמתיימרים להיות דומים, אלה שבאים לכאן רק מתוך הצרכים הקטנים והאגואיסטים שלהם לשחק באנשים.
אלה ששוכחים שהאנשים שבהם הם משחקים באטימות הם אנשים אמיתיים שמרגישים וכואבים.
אלה שלא מסוגלים לראות רחוק יותר מקצה האף שלהם. חסרי הסבלנות האלה שצריכים סיפוקים מיידיים וכמו עורבים מסתנוורים מכל דבר נוצץ.
אלה שחושבים שהם רואים אבל בעצם הם עוורים.
אני שונאת אותם.
אבל הרבה הרבה יותר מזה אני שונאת את עצמי.
את זה שאני נפגעת כל כך בקלות.
את זה שאני נותנת אמון.
את זה שאני כל כך נוטה לאהוב ולהאמין באנשים עד שאני לא שמה לב לניצול שלהם.
את זה שאני כל כך לא בטוחה בעצמי.
את זה שאני נותנת לאחרים כוח, אבל זה כוח שנלקח מהמאגר הפרטי שלי.
את זה שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי שאני מספיק טובה.
את זה שאני כל כך תמימה. שאני לא מצליחה אף פעם להבין שיש אנשים בעלי כוונות רעות, או סתם כאלה שלא אכפת להם מאף אחד פרט לעצמם.
את זה שאני לא יודעת לעשות מניפולציות.
רוצה לבכות. ואפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך.
רק יבבות קטנות. כמו של חיה פצועה, שיוצאות ממני. קטועות ומבוהלות.
לפני 20 שנים. 7 ביולי 2004 בשעה 13:59
