אני יודעת לחכות

ושוב חזרתי אל שגרת ה- שש בבוקר בחדר כושר. ומאמן האושר שלי אומר שחציתי את כל הקווים האדומים שלו ושמעכשיו הוא מתכוון להציק לי ממש ממש.
זה בערך הדבר הכי משמח ששמעתי בשנה האחרונה.
ואני עדיין מאמינה באמונה שלמה שבסוף אני אהיה רזה.
אחר כך קיבלתי שתי שורות אדומות. אחת מהן מקליבר, החמוד כל כך, והשניה הודעת נאצה.
הודעת נאצה. לא ראשונה, כי כבר קיבלתי הודעת נאצה אחת מאותו אחד שכנראה הייתה בצחוק, למרות שלא הרגישה ככה.
אז האמת היא שהפעם זה קצת הגיע לי, אבל מצד שני, אולי לא.
כי באמת, האם אני אמורה להגיב כשמישהו שאני לא מכירה כלל כותב לי שהוא יבוא אלי בלילה הביתה ויהפנט אותי ודורש לקבל את ההוראות המדויקות להגיע אלי לדירה? מישהו שאפילו לא דיברתי אתו בטלפון. מישהו שאין לי מושג אם הוא רוצח סדרתי או לא. האם אני באמת אמורה להגיב לזה?
כנראה שכן, כי כל אחד זקוק להתייחסות.
ולכן זה קצת מגיע לי.
הודעות נאצה עושות הרגשה ממש ממש רעה.
זו ההרגשה שיש לי עכשיו.
חוצמזה אני עייפה כל הזמן ואין לי טיפה אחת של אנרגיה.
אני מקווה שזה ישתנה בקרוב.