אני יודעת לחכות

אני מצטערת אבל אני חייבת ללכת מכאן.
אולי אני אחזור. אני הרי מכורה למקום הזה.
אבל להיות כאן עכשיו זה מעשה של שנאה
עצמית.
ואתם יודעים מה? אני מוכנה להמר שזה ככה אצל הרבה מאד סאביות.
מגעיל לי כאן.
מגעיל לי לקרוא את כל הגברים הטיפשים והחרמנים שמסתובבים כאן.
עצוב לי לקרוא את כל הנשים שמחפשות אהבה וחום ומוצאות רק ניצול וחוסר רגישות.
כן, אני יודעת שזו הכללה. יש כאן גם אחרים.
אבל לא כל כך הרבה.
אני רוצה להיות במקומות טובים.
במקומות של אהבה ואנושיות ושמחה ויצירתיות.
יש את זה כאן כל כך מעט.
אני חושבת על הגברים שפגשתי כאן.
אחד שהיה איתי והציע לחברה הכי טובה שלי להזדיין איתו.
אחד שהיה מנצל אותי. בא אלי כדי שאני אמצוץ לו ולא מתייחס אלי בכלל.
כמה נשואים שרק רוצים להזדיין מהצד.
אחד שלקח אותי לבית קפה ואחר כך השאיר אותי לשלם גם בשבילו.
אחד שעשה לי סשנים קטנים ואחר כך נעלם בגועליות.
ועוד ועוד ועוד.
וגולת הכותרת- זה שאהבתי כל כך כל כך כל כך ושיקר לי.
אתה יודע כמה שאהבתי אותך?
יש לך מושג בכלל כמה אהבתי אותך וכמה הכאבת לי?
עם השקרים שלך והקור שיש לך בנשמה.
שברת לי את הלב ואת הנשמה. שברת אותי חתיכת בן זונה קר ופסיכוטי שכמוך.
אדם חולה. שמשקר ושובר לאנשים את הלב והנפש.
לא לאנשים. לי.
אני לעולם לא אסלח לך.
אני רוצה שתחיה עם הידיעה הזו שאני לעולם לא אסלח לך.
תחיה עם זה.

חייבת לציין בשביל הכנות שגם פגשתי כאן אדם אחד טוב. הלורדפיין שהוא מתוק ואמיתי וטוב לב ורגיש ומלא חום.
כדאי שתדעו את זה נשים יקרות. יש כאן אחד כזה.
אני כרגע הולכת.
תודה לכל מי שנתן לי אהבה כאן דרך הבלוג הזה.
אני מאחלת לכולם אושר ואהבה עצמית.
אולי אחזור.
סביר להניח.
אבל בינתיים אני הולכת.