יש נשים שיודעות איך לגרום לגברים לאהוב אותן. להעריץ אותן, לרוץ בעקבותיהן בטרוף, לכתוב להן שירים, לזלוג אין סוף דמעות על ספי בתיהן.
יש נשים שיודעות בדיוק את המילים הנכונות שיש לומר כדי להעביר גברים על דעתם. שיודעות איך ללכסן את המבט הנכון שמטריף את זה שמולן.
אני לא שייכת לנשים הללו.
אני יודעת רק לנהוג בפשטות. לא בתחכום. לא בערמומיות. אני יודעת לחייך. אני יודעת להושיט יד. אני יודעת להיות נואשת באהבה שלי. אני יודעת לתת לגבר לגעת בגוף שלי. אני יודעת להתמסר. אני יודעת להיכנע. אני יודעת לגעת.
אבל אני עושה זאת בפשטות. בכנות.
יש כאלה שרואים את הפשטות הגלויה הזו ובזים לה. או סתם נשארים אדישים.
היום אני יודעת שהאנשים שאני מחפשת הם אלה שרואים את היופי הגלוי. שאין להם צורך במניפולציות. האנשים שרואים את היופי הגלוי הם אלה שרואים יופי.
הם גם אלה שרואים את מה שלא גלוי. את מה שמוסתר מאחורי השקט שלי. מאחורי ההססנות. מאחורי המבוכה. מאחורי החיוכים המרומזים.
הם אלה שאותם אני באמת מחפשת.
אבל יחד עם זה המילים שנכתבו עכשיו נכתבו מתוך כל כך הרבה כאב.
רוב האנשים לא רואים.
לפני 20 שנים. 12 ביולי 2004 בשעה 14:50
