אני יודעת לחכות

פתאום הבנתי את זה כל כך בברור. לא יודעת איך לא הבנתי את זה קודם.
משהו סגור אצלי בלב. נעול במאות מנעולים קטנים מסובכים כאלה, כמו של כספת, שצריך קוד לא ידוע כדי לפתוח אותם.
זה לא משנה כמה דומים אפגוש. המנעולים האלה לא נפתחים.
פעם יכולתי להתאהב כל כך בקלות. להרגיש את ההתרגשות הזו. את הפרפרים המפורסמים בבטן, את ההתכווצות של השרירים החלקים בקנה הנשימה. את הכמיהה, הערגה, התשוקה הזאת.
היום כל אלה רק זכרונות. די רחוקים.
אני גם יכולה לראות את הרגע המדויק שבו ננעלו כל המנעולים.
כתבתי מכתב. כתבתי אותו לצלם אחד שאהבתי. כל כך אהבתי אותו. המכתב הזה היה אחד ממכתבי האהבה היפים שנכתבו בהיסטוריה. אני פשוט יודעת את זה. מכתב שאי אפשר שלא להגיב אליו.
אבל הצלם הגבוה ההוא, עם העור החלק והעיניים הכחולות העדינות, הצליח לא להגיב. אפילו לא במילה אחת.
ואז הכל נסגר. כמו בסרטים, כשמשהו מפעיל שרשרת של פעולות, כל המנעולים הופעלו. ננעלו אחד אחרי השני.
ועכשיו הכל נעול. סגור. חתום.
והדבר שידעתי לעשות הכי טוב היה לאהוב. לאהוב בהתמסרות מוחלטת. בלהט ועדינות.
אני חייבת למצוא את הקודים הסודיים האלה, שיפצחו את המנעולים.
אין טעם בחיים עם לב נעול. זה כמו לחיות בלי חושים.
בלי לראות שום דבר. בלי לשמוע. בלי לטעום אף טעם, בלי להריח אף ריח, ובלי להרגיש. בלי למשש.
דווקא אתה, בלונדיני שכמוך, הצלחת לכמה דקות לפתוח איזה מנעול או שניים. אבל לא נשארת בסביבה בשביל לפתוח עוד מנעולים, ואני גם לא יודעת אם היית מצליח.
אבל זה קצת מעודד, כי עכשיו כשהזכרתי אותך,הרגשתי געגוע קטן. אולי עוד מנעול נפתח.
ואתה? אתה מילים כתובות, המילים הכי יפות, והקול הזה שלך.
איך פותחים לב סגור?
אני אףפעם לא מבקשת עצות. אף פעם. מאף אחד. תמיד נדמה שיודעת לבד את התשובות.
עכשיו אני מבקשת.