גם היום אני רוצה לכתוב בבלוג שלי. אבל אני עדיין לא כאן ועדיין לא רוצה להיות כאן.
כתבו לי כל מיני דברים שמתוכם יכולתי להסיק שאני מצטיירת כאיזה קנה נרעד ברוח הזקוק לתמיכה וחיזוק.
גם אתה. במכתב האחרון שלך אלי כתבת באחד המשפטים היותר תמוהים במכתב ההוא שהייתי זקוקה למישהו שיתמוך בי.
זה לא נכון.
אני יותר חזקה מכל גבר שפגשתי איפעם. אני יכולה להתמודד עם הכל.
אני באמת יותר חזקה מכל הגברים שפגשתי. בעיקר ממך. אבל גם מכל האחרים.
ויש לי בחיים שלי המון המון טוב.
לא זקוקה לאף אחד שיתמוך בי ויכוון אותי. אני יודעת להתכוון לבד.
כן זקוקה למישהו שיגיד לי את האמת ושיאהב אותי.
אהבה היא כמו שמש לצמחים. בלעדיה אי אפשר לעשות פוטוסינתזה.
לא זוכרת אף פעם שהייתי כל כך מלאה בכעס. זה בעצם זעם. מין זעם מזוקק כזה. מלא עוצמה.
אני זועמת על כל הגברים שהזכרתי בפוסט הפרידה שלי. כל כך זועמת עד שמה שהכי בא לי לעשות זה אאוטינג פראי שלהם. אבל אני כמובן לא אעשה את זה.
אבל אני רוצה לכעוס.
לא לכאוב כאב שברירי שגורם לכולם לשלוח לי הודעות תמיכה מלאות פאתוס.
לזעום זעם קורע ומנתץ שיראה לכולם כמה אני מפחידה. כמה אני חזקה. כמה כדאי ועדיף לא להתקרב אלי.
לפני 19 שנים. 2 בספטמבר 2005 בשעה 16:39