אני יודעת לחכות

הצורך שלי לכתוב כאן מתעורר כשמשהו כואב לי.
ואז אני מקבלת המון תגובות שרוצות לשכך את הכאב שלי.
אבל חלק גדול מהזמן, ברובו בעצם, לא כואב לי.
כשכתבתי שהייתי רוצה מישהו שאוכל לבכות בזרועותיו, לא רציתי בעצם לבכות.
זה כמו שמוצאים מעיל נורא נורא יפה וקונים אותו למרות שעוד קיץ.
עכשיו דווקא בכיתי.
אני פגיעה באופן פתולוגי.
כל דבר קטן מכאיב לי.
ככה זה בימים האחרונים.
שמעתי שהרואין ממש עוזר.
אבל אסור לי.
עכשיו דווקא בכיתי.
ובבקשה שאף אחד לא ישלח לי חיבוק וירטואלי, כי חיבוקים וירטואלים הם לא באמת קיימים.