אני יודעת לחכות

זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. ולא בגלל שנגמרו לי המילים. יש לי המון מילים. יותר מאי פעם.
לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשים את המילים שלי כאן.גם עכשיו אני לא לגמרי בטוחה. ובכל זאת אני כאן.
נזכרתי במשהו ששכחתי. נזכרתי למה אני כאן.
כשנכנסתי לכאן ידעתי בדיוק מה אני מחפשת. לא היו לי שום היסוסים, שום סימני שאלה. ואז הייתי כאן, ופגשתי כל מיני אנשים, והצלחתי לשכוח את הסיבה שבגללה הגעתי לכאן.
אבל עכשיו נזכרתי.
נזכרתי שאני יכולה להתמסר. שאני רוצה להתמסר. כולי. לגמרי.
זו הרגשה טובה. הזכרון הזה. קצת כמו להתעורר מחלום.
אני אוהבת את תחושת היקיצה הזו.
לפני שנתיים בדיוק הייתי בגרמניה. היה לי שם חבר שאהבתי. ביולוג מולקולרי גבוה ובלונדיני.
בלילה שבו נפרדנו, ידעתי שלא אראה אותו שוב.
יצאנו מהדירה שלו והוא הסיע אותי במכונית האדומה שלו לכפר קטנה ששם גרה משוררת גבוהה וגרומה בשם אסטריד. אצלה הייתי אמורה לישון באותו לילה לפני שאמשיך ואסע מגרמניה למקום אחר.
היה קר באותו לילה, ולמרות זאת פתחנו את גג המכונית ונסענו תחת השמיים. דיברנו מעט. בשקט.
נתנו לשרידים של אהבתנו להתפזר באוויר של הלילה.
אחרי שהוא הוריד אותי אצל אסטריד, הוא עטף אותי בחיבוק שכבר הלך והפך לזר.
אחרי שנכנס למכונית ונסע, אסטריד לקחה אותי בזרועותיה וחיבקה אותי חיבוק של נשים. חם ועוטף ואוהב ויודע.
אחר כך ישבנו כל הלילה כמעט בגן של ביתה שהיה מלא עצי פרי ושתינו יין אדום כהה מאד בכוסות מזכוכית כחולה.
קצת לפני הזריחה הלכנו לישון.
במיטה הרכה שלה הרגשתי את היקיצה הזו שאני כל כך אוהבת. ההרגשה הזו שיש לי גם עכשיו. שיש לי בכל פעם שבה אני נזכרת במשהו בהיר וחשוב.
אז נזכרתי שאני יכולה לאהוב גם אחרים, ולא רק אותו.
עכשיו נזכרתי בהתמסרות. היא עוד מעט תגיע.
זו יקיצה מרירה ומענגת.