אני יודעת לחכות

מגלה שוב כמה שזה טוב להיות מלאה באהבה.
יש רגעים שבהם מתגנבת תחושה חמוצה אבל אני מצליחה לסלק אותה. או לפחות אומרת לעצמי שמצליחה.
כן. אני מצליחה.
אני אוהבת מגדלורים.
הייתי רוצה לגור תקופה בתוך מגדלור.
הייתי רוצה להיות מגדלור. לאותת למישהו שיש חוף בטוח. להיות למישהו אור בחושך.
אני באמת אוהבת מגדלורים, ולא, לא בגלל הצורה הפאלית שלהם, בכלל לא.
דווקא בגלל התום שיש בהם.
מגדלורים שייכים לעולם שבו עדיין מישהו מאמין שכדאי ואפשר להציל אנשים מגורל רע ומר.
לעולם של סיפורים.
לעולם שבו הים הוא באמת ים.
לעולם של מלחים ושחפים לבנים שעפים מעל המים וכשמחשיך יורדים לישון.
יש איש אחד בגרמניה שראה פעם מגדלור בטלביזיה ונסע לחפש אותו.
אחרי שהוא סיפר לי עליו אני נסעתי לחפש אותו בשבילו.
כל אחד מאיתנו מצא משהו.
עכשיו הוא רחוק ואני כאן, וגם המגדלור שחיפשנו נמצא באיזשהו מקום ששנינו לא יודעים אותו.
אני הולכת לקנות פרחים.