לא מצליחה לישון. לא ישנתי כבר הרבה יותר מ48 שעות ופתאום נדמה לי שאולי איבדתי את היכולת, אולי אף פעם כבר לא אוכל לישון ופשוט אסתובב לי בעולם טרוטת עיניים ומבוהלת ועייפה.
קשה לחזור. אני רוצה להיות שוב שם, עם האנשים האהובים עלי, עם העיר הזאת שעושה עלי קסמים.
מישהו חסר לי.
הוא חסר לי ואני כועסת על עצמי על שאני מרגישה בכלל בחסרונו.
שוב הלב הזה שלי...נוסעת, חוזרת, ושום דבר לא משתנה, עדיין לב גדוש שעולה על גדותיו.
לא נמאס לכם ממני? כי לי כבר קצת נמאס מעצמי.
אבל האמת היא, שכמה שאנסה להכחיש את זה, אני די מאושרת.
ועדיין הוא חסר לי.
אני באמת צריכה לישון, לא מוצאת רצף הגיוני בדברים שאני כותבת.
אבל יש דבר אחד שאני יודעת בבהירות מלאה וצלולה.
אני יודעת שהקקטוס בעציץ שבמטבח שלי יפרח עוד מעט בפריחה צהובה ופראית, כמו שהוא עושה פעם אחת בשנה בדיוק. ואני יודעת שכשהוא יפרח, אני אעמוד נפעמת ונרגשת מיפעת הפריחה הצהובה הזאת וארגיש שזה נורא נורא טוב לחיות.
לפני 20 שנים. 20 באוגוסט 2004 בשעה 23:40
