אני יודעת לחכות

שמתי לב שיש בבלוג שלי מין מחזוריות כזאת. לסרוגין אני כותבת על ליבי הדואב ועל כמה שדומים הם איומים ונוראיים.
עכשיו דווקא הייתי יכולה לכתוב בכיף על שני הנושאים הללו בהרחבה רבה אבל כל כך נמאס לי מזה וזה לא מביא לשום מקום.
לכן, רק בשתי מילים אני אומר: ליבי כואב ודומים הם נוראיים.
ועכשיו אחרי שהורדתי את זה מהפרק אני יכולה לספר סיפור.
זיקית אחת שאני מאד אוהבת ביקשה שאספר לה סיפורים מסעירים מהנסיעה שלי.
חשבתי על זה שרוב הסיפורים שמסעירים אותי לא יישמעו כל כך מסעירים כשאספר אותם כי הם סיפורים כאלה קטנים, שעושים לי גלים קטנים וגדולים בבטן, אבל כנראה לא יעשו את זה לאף אחד אחר.
אבל יש לי סיפור אחד נחמד שאני גם קצת משוויצה בו.
ביום האחרון שלי בברלין הלכתי לטייל בפארק ענקי ומקסים מלא בהמון ירוק ופינות מוצלות וברבורים שמגיעים בדיוק כשאני עומדת ומסתכלת במים. פשוט מקסים. וכששוטטתי שם הגעתי פתאום לאיזה כר דשא ענקי שהמון אנשים שכבו עליו והשתזפו.
התחשק לי גם לשכב קצת על הדשא מתחת לשמיים ולשמש, ורק אחרי שבחרתי לי חלקת דשא שמצאה חן בעיני הבנתי פתאום שחוץ ממני כולם שם ערומים.
זה היה כל כך נחמד, המון אנשים, בעיקר גברים לשמחתי, שוכבים להם ערומים בשמש כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
אז החלטתי שאני רוצה גם.
לא ממש הצלחתי. הצלחתי רק להוריד את החולצה ואת החזיה, ולשכב שם על הגב ולעצום את העיניים חזק חזק ולפחד שמסתכלים עלי, ואחר כך לאט לאט להרגיש כמה נעימה השמש על השדיים שלי שלא ראו אותה מזמן.
זה היה מרגש. ונורא כיף.
אחר כך התלבשתי והלכתי משם מהר מהר וישבתי באיזו פינה אפלולית ליד האגם ונשמתי נשימות עמוקות והרגשתי נורא גיבורה.