אני יודעת לחכות

אחד הימים הרעים ביותר שזכורים לי בכלל.
זה היה ברור. היה ברור שאחרי כל האושר הגדול והקסם וההתרגשות של הנסיעה שלי והאיש המקסים ההוא שפגשתי והחבר הגרמני שלי שהפתיע אותי בערב האחרון בברלין יבוא הרגע שבו תגיע התחושה החלולה הריקה הזאת שיש לי עכשיו בתוך הגוף.
משהו חלול לגמרי, וקטן, וריק, ובודד. כל כך בודד.
בדידות היא משהו פיזי. פיזי כי היא כואבת כאב פיזי.
אני תוהה אם אי פעם אני לא ארגיש אותה בכלל. לפעמים נדמה לי שהיא צרובה בתוכי.
וריק וחלול אצלי בפנים. ואני לא מבינה איך זה יכול להיות שיחד עם הריקנות הזו הכל גם כל כך מלא.
הייתי רוצה להיות מפעילה של מגדלור. לשבת במגדלור גבוה מול הים ולאותת לספינות שבאות.
ככה הייתי יודעת שאני עושה משהו חשוב. ולחיות במגדלור זה בודד בדיוק כמו הדירה שלי עכשיו שהיא לא מספיק קרובה לים כדי לראות אותו ואין כאן שום ספינות שעוברות, רק חתולי רחוב שהיו אוהבים אותי אם הייתי מכניסה אותם אלי הביתה.
אפשר לקבל קצת אהבה בבקשה? רק להיום. מחר כבר לא אצטרך, אבל היום אני כל כך צריכה ואני יכולה לבקש אותה רק כאן. רק וירטואלית, כי לבקש אותה מהאנשים שבאמת אוהבים אותי קשה לי היום. בלתי אפשרי אפילו.
היא צריכה היום להגיע אלי ממקומות רחוקים ולא מוכרים. כמו הספינות שבאות אל החוף, ואני עומדת גבוה במגדלור ומחייכת אליהן בחושך.