אני יודעת לחכות

אתמול בשעה תשע וחצי בערב הייתה דפיקה בדלת.
כשפתחתי אותה עמד שם הבחור הזה כשביד שלו הוא מחזיק אגרטל יפהפה ובתוכו זר פרחים גדול.
היו שם וורדים ונוריות.
האדום העמוק, הכהה, כמעט בורדו של הוורדים והאדום הבהיר החיוור של הנוריות.
ואלה היו תינוקות של נוריות. ניצנים קטנים שהחלו היום להיפתח וימשיכו גם מחר.
כל כך יפה.
אני לא יכולה להגיד שזה לא שימח אותי. התרגשתי.
כרעתי על ברכי ליד השולחן הנמוך בסלון שלי שעליו עמד הזר והתרגשתי.
הוא היה מרוצה.
"בחרתי בעצמי," הוא חייך בבישנות מהולה בגאווה.

והיום דיברתי איתך והרגשתי שוב עד כמה אתה יקר לי.
אנחנו כל הזמן מפחדים שזה ילך לאיבוד, יעלם. שנפסיד זה את זו.
אבל אתה מבין, זה לא יכול לקרות.