אני יודעת לחכות

זהו. זה סופי. איבדתי את היכולת לישון.
זה קצת עצוב, כי אני זוכרת שפעם, כשהייתי ישנה, זה היה ממש נעים.
אז אני אצטרך למצוא לי דברים נעימים אחרים לעשות בשעות שבהן כל העולם ישן, וזה לא כל כך קשה, כי יש לי את הספרים שלי ואת המוזיקה שלי, ותמיד אני יכולה לבקש מאליזבת פרייזר לשיר לי מתוך המערכת, והיא תשיר. לא חשוב באיזו שעה.
אולי אם היה לי איש שהיה ישן לידי כאן במיטה, מישהו שהיה גונב לי את השמיכה, ומשתלט על כל המיטה, משאיר לי רק פינה קטנה בצד, מישהו שהיה נוחר קצת, נחירות קלילות כאלה, שצריך להתאמץ כדי לשמוע, ואולי היה אומר איזו מילה מתןך שינה. למשל את השם שלי.
אם היה מישהו כזה, הייתי מתפשטת ונשכבת לצידו, מצמידה את השדיים שלי לגב שלו, נושמת עמוק את ריח שיערו, מניחה את השפתיים שלי על הצוואר שלו.
לוחשת את שמו. ונרדמת.
איפה אתה?
בוא ותלטף ואתי עד שאני ארדם כמו אישה בין הידיים שלך. ישנה עם עין אחת קצת פקוחה, לא להפסיד את הדמות שלך. אפילו לא לרגע.