אני יודעת לחכות

פעם היה איש אחד שאהבתי. זה לא היה כל כך מזמן, וזו גם לא חוכמה גדולה. אני כל כך קלה לאהוב. מישהו רק ממצמץ אלי וכבר אני אוהבת.
אני מכורה לזה, ליכולת הזו לפתוח את הלב שלי ולנפח אותו באהבה כמו שמנפחים בלון.
עמדתי פעם ליד בלון מלא אוויר. מישהו עבר לידנו ודקר אותו בסיכה. קול הפיצוץ שלו הבהיל אותי והקפיץ אותי. ואחר כך, אחר כך לא יכולתי להסתכל עליו כשהפך להיות פיסת גומי קרועה וריקה.
אני לא רוצה לאהוב יותר.
האיש ההוא שאהבתי, לא כל כך מזמן, הוא פשוט לא יודע מה עושים עם אהבה. הוא חושב שזה מין משחק כזה. ולא, הוא לא פגע בי, הוא לא בגד בי. בעצם לא היה שם כלום. זה לא עוד אחד מהסיפורים האלה.
הוא פשוט לא ידע להיאהב. ואני לא אוהבת אותו יותר.
זה שקר כמובן. אני אוהב אותו תמיד. ובכל זאת אני לא אוהבת אותו יותר.
ועכשיו עוד מישהו מצמץ אלי. מצמץ אלי בכזאת נדיבות שנשארתי שותקת לנוכח הנדיבות הלא צפויה הזאת. וכמובן שישר אהבתי אותו.
אבל הוא אומר אלי מילים שדוקרות אותי.
אני לא אומרת לו. אני לא יכולה. וחוץ מזה אני כל כך רגילה לדקירות עד שלפעמים אני לא מרגישה אותן בכלל. לפעמים, רק אחר כך, אני רואה את החור הקטן שהשאירה הדקירה, ויודעת שהיא הייתה שם.
הוא דוקר אותי. ואני לא רוצה להידקר יותר.
הוא לא יכול אחרת. הוא כזה.
אני רוצה לאהוב אנשים שאף פעם לא ראו סיכה בחיים שלהם. שגם אם ישימו להם סיכה ביד הם לא ידעו איך להשתמש בה. לא יידעו שהיא מסוגלת לדקור, ופשוט יניחו אותה בצד, יביטו בה קצת בתמיהה, בלי לדעת למה היא משמשת, וישמרו אותה בכל זאת, באיזה ארון צדדי. אבל לא ישתמשו בה אף פעם. אף פעם.
ועוד מעט הוא בכלל ילך מכאן. וזה טוב.
אבל שלוש או ארבע פעמים בשבוע, אני אזכר בו, וארגיש איך הגוף שלי, שהולך ומשתנה, רועד רעידה קטנה כזאת של געגוע למשהו שבעצם לא היה.